השבוע פורסם בגל חד"ש, הפודקאסט של חד"ש תל אביב, ריאיון עם פרופ' עודד גולדרייך – חתן פרס ישראל בתחום חקר המתמטיקה ומדעי המחשב. להלן קטעים מתוך הריאיון.

 

מה הרגשתך לאחר קבלת הפרס?

הפרס הוא אישי, אבל אני חוויתי את כל מה שכרוך בו, שהיה שערורייה ציבורית. מבחינתי, פרשה זו היא צעד קטן במאבק נגד תהליך הדה-לגיטימציה של השמאל בישראל. מרגש ומשמח שיכולתי לתרום למאבק, כי בדרך כלל אני סטטיסט, כמי שמשתתף בהפגנה או כותב משהו. הפעם הייתי צריך לשמש סמל. זה משמח ומעצים כי קיבלתי תגובות רבות מאנשים שהמאבק היה משמעותי עבורם – באימיילים וגם ברחוב. זה גם מספק. לו הייתי מקבל את הפרס בלי כל השערורייה, איש לא היה שם לב לתחום המקצועי בו אני עוסק או לעצומות עליהן חתמתי.

פרופסור עודד גולדרייך (צילום: מכון ויצמן)

 

בכמה מילים, על מה למעשה קיבלת את הפרס?

אני עוסק בסוגיה של חישוב יעיל, או בפער שבין מציאת פתרון לחידה או לבעיה באופן יעיל לבין וידוא שמדובר בפתרון נכון. לדוגמא, נניח שיש מספר מורכב שהוא מכפלה של שני מספרים ראשוניים. אם יש לנו שני מספרים ראשוניים שהמכפלה שלהם שווה למספר הנתון, קל לוודא שזה אכן הפתרון הנכון. ברור אינטואיטיבית שהשיטה לוודא – לכפול אותם זה בזה – היא יעילה יחסית. לעומת זאת, קשה למצוא שיטה שתאפשר למצוא את המספרים הראשוניים הללו כאשר רק המספר המכפלתי נתון. בדיקת כל האפשרויות, זו אחר זו, אינה דרך יעילה. זו דוגמא לפער שבין מציאת פתרונות לבין וידוא שהפתרונות שמצאנו נכונים.

 

מה היו התגובות לפרשה באקדמיה?

לתחושתי, כמעט כולם חשבו שהסירוב להעניק לי את הפרס על רקע פוליטי הוא בלתי-נסבל. עמדה זו בוטאה בתגובות הרשמיות של מוסדות כמו המועצה המדעית של מכון וייצמן וכמו הסנאטים והנשיאים של האוניברסיטאות. באופן בלתי-אמצעי, ערכו לכבודי טקס אלטרנטיבי במכון וייצמן לפני שנה. קיבלתי את התחושה שרבים שותפים לדעותי – ורבים עוד יותר שלא שותפים להן, אך חושבים שאסור להעניש אותי על הבעתן.

 

מדוע עוררה עמדתך הפוליטית כזו שערורייה?

העניין הוא לא העמדה, כי לימין אין עניין אמיתי בעמדות שלנו. יש לו עניין להתקיף אותנו ולהשתיק אותנו. זה מעניין, כי לא נראה שהשמאל הרדיקלי מציב איום מידי על שלטון הימין. לצערי לא נראה שחד"ש או מק"י עשויות לתפוס את השלטון או להשתתף בו באופן משמעותי בעתיד הקרוב. אז למה הימין כל כך עסוק בנו?  לדעתי, לימין יש צורך באויב – חיצוני כמו גם פנימי. חיוני לימין ליצור תחושה של סכנה וחירום, משום שאין לו תשובה לבעיות הממשיות שמעסיקות אנשים. לכן הוא צריך לייצר אג'נדות אחרות.

מה שחרה לגלנט [שר החינוך בשעתו] זו עצומה, עליה חתמתי, נגד פשעי מלחמה שצה"ל ביצע. קודם כל בחר הימין לסלף את המסגור. במקום לדבר על פשעי המלחמה, טענו שאמרתי שחיילי צה"ל הם פושעי מלחמה. זה לא נכון: פושעי המלחמה הם המפקדים הבכירים, או ההנהגה המדינית שנותנת הוראות מסוימות.

כיוון שעילה זו נפסלה, המציאו שאני תומך ב-BDS, וזאת על סמך עצומה שהוגשה לפרלמנט הגרמני ובה נטען ש-BDS אינו אנטישמי. גם בנושא זה סילפו את עמדתי, אך אפילו הנימוק של הימין בדבר תמיכה ב-BDS נפסל בידי היועץ המשפטי לממשלה.

אני רוצה להדגיש, כפי שאמר פעם זאב שטרנהל, שפשיזם מתחיל לא כשעוצרים אנשים ברחובות ויורים בהם, אלא כבר כאשר רשויות המדינה מתייחסות באופן שונה מהותית לשמאל ולימין. אפשר היה לראות זאת בתגובת היועץ המשפטי לממשלה למקרה שלי. לבסוף הוא תלה את הפרשה על המסמר של טענה חדשה: העצומה שהוגשה לאיחוד האירופי בנושא אוניברסיטת אריאל. אך ההתנגדות שלי לאוניברסיטת אריאל אינה עמדה אנטי-ישראלית, אלא התנגדות למדיניות מסוימת של הממשלה.

 

האם הופתעת?

לא ציפיתי לשערורייה. אבל מרגע שהיא פרצה, הדפוס היה מוכר: הימין מסלף את הביקורת על המדיניות שלו וממסגר אותה כמתקפה על המדינה ואף כאנטישמיות. ההשערה שלי היא שגלנט ו[שרת החינוך] שאשא-ביטון פעלו מתוך אופורטוניזם. נוח להם לא להתעמת עם ארגוני הימין הקיצוני, שהם בעלי השפעה גדולה בליכוד ובמפלגות ימין אחרות. כמו במקרים אחרים, הימין התיישר עם הקיצוניים שבתוכו. גם אנשים שלא בהכרח בעלי עמדות קיצוניות מעדיפים לא להתעמת איתן.

 

מדוע התעקשת, כאקדמאי, לבטא עמדה פוליטית?

ביסודו של דבר אני מדען. אבל הפוליטיקה קשורה לחיים של כולנו כאזרחים. יש לי חובות מסוימים בתור אזרח. לדעתי, כל פרויקט ההתנחלות אינו מוסרי. אני מתנגד לכיבוש כי אני מתנגד לדיכוי של אנשים. פרויקט ההתנחלות הפך מתנועה קטנה ושולית לכוח מרכזי שדוחף לסיפוח דה-פקטו של חלקים גדולים מהגדה. המשמעות היא הכפפה של אוכלוסייה פלסטינית גדולה לדיכוי חמור. אוכלוסייה זו היא גם חלק מעם שכבר שילם מחיר כבד על הקמת מדינת ישראל. נראה לי שחובתנו היא לנסות לפצות את העם הזה עד כמה שאפשר על המחיר שהוא שילם, ולהסתלק מהשליטה הכפויה בו.

 

האם אתה רואה בקבלת הפרס הישג?

בלמנו ניסיון זה של סתימת פיות, אבל קשה לי לראות בכך הישג גדול ולהיות אופטימי. הפעולות שלנו מבטאות מחויבות לתפיסה פוליטית, בלי קשר למידת ההשפעה שלהן. חייבים לעשות את מה שנכון, מתוך אמונה שאנחנו יכולים לשנות. אם נפסיק להיאבק, יהיו לעמדות שלנו פחות נראות ועוד פחות לגיטימיות ציבורית. הרגשתי זאת מקרוב. ניגשו אלי לא מעט אנשים ברחוב והודו לי, כי בעיניהם אני מייצג את הלגיטימיות של ההתנגדות לכיבוש. אם אנחנו נאלמים, תומכי השמאל נחלשים. אם אנחנו נאבקים, הם מתחזקים. בשלב ראשון עלינו לחזק את המחנה שלנו, וזה דבר בעל ערך בפני עצמו. בסופו של דבר יוביל חיזוק המחנה לשינוי, אך הדרך לשם עוד ארוכה.

 

הפודקאסט: https://zoha.org.il/112388