זהו בית הספר היסודי של ח׳ירבת אלמג׳אז (ר' צילום) בשטח אש 918 שבדרום הר חברון בשטחים הפלסטינים הכבושים. בני הדור שלי שנולדו או גדלו באלמג׳אז לא זכו להשכלה, בדיוק כמו הוריהם, בגלל שבשנות ה-70 החליט הצבא לתפוס 30 אלף דונם לצורך הקמת שטח האש ולהפוך את חיי מאות מתושבי האזור לבלתי חוקיים במקום בו הם נולדו עוד לפני שהשטח נכבש ב-1967. כעת, לילדים יש סיכוי.

בית הספר היסודי של ח׳ירבת אלמג׳אז בשטח אש 918 (צילום: אורן פלד)

ב-1999 הצבא העמיס את תושבי האזור במשאיות והוריד אותם עשרות קילומטרים צפונה בכפר זיף בטענה שהם בלתי חוקיים בנוכחותם על אדמתם בה נולדו וממנה הם מתקיימים מזה עשרות שנים. התושבים עתרו לבג"צ נגד הגירוש, התהליכים המשפטיים נמשכים עד היום אבל הסטטוס קוו הוא שהתושבים שבו לאדמתם אך אסור להם לבנות, לבסס תשתיות, ומשום כך אסור להם לשגשג, ללמוד או אפילו לשרוד. המשמעות בשטח היא עשרות נפשות בקרוואן אחד, בלי גישה נאותה למים, חשמל או אמצעי תקשורת אמינים. באלמג׳אז לדוגמה חיים למעלה מ-400 איש בכ-20 מבנים, תעשו לבד את החשבון.

אסור להיכנס עם רכבים לשטח האש שכן ניתן להחרימם, מה שהוביל להתבססות ה-"משטובות", רכבים מכוניות מישראל שנמכרו לפירוק ושופצו בשטחים, אך אלה לרוב כלי רכב בלתי חוקיים שהורדו מהכביש או גנובים שעולים עד 6 אלף שקל, אך עלות רובם היא בסביבות ה-3 אלף שקל. לרכוש רכב משומש (לפעמים משומש מאוד) ברשות הפלסטינית עולה ביוקר. זאת, בנוסף למסים לרשות, בתוספת הרווח למתווך. מדובר על השקעה של כ-20 אלף שקל, הרבה מעבר להכנסה של רוב תושבי השטחים הכבושים.

כשאין אפשרות לפתח את הכבישים בגלל המדיניות בשטח C ובשטח האש, כששטח עצום שהוא מרכז חייך הוא בלתי חוקי לנוכחות שלך עם רכב, אין ברירה אלא לקנות משטובה, כי או שהתשתיות הרעועות יהרסו את הרכב, או שהמשטרה או הצבא יחרימו אותו בשטח אש וישימו אותו במתחם משטובות של המנהל האזרחי ליד יריחו, בעלות של 100 שקל ליום שניתן רק להוציא אותו אחרי לפחות 30 יום (לא כולל קנס שניתן לקבל על הנוכחות בשטח אש ועצם הנהיגה במשטובה).

הרכבים כמעט אף פעם לא מוצאים משם כי הקנס על התפיסה של הרכב עולה יותר מהרכב, אבל קבלנים ישראלים ומשת"פים קונים אותם בסיטונאות, לחלקים ומתכות או לעתים מחזירים אותם כמשטובות וגלגל הניצול מסתובב. אוכלוסיות מהמוחלשות בין הירדן לים משלמות קנסות כבדים ואנשים מאבדים את האמצעי היחיד שאפשרי להם בשביל להתנייד. בינתיים הקבלנים והכיבוש משגשגים.

עכשיו תדמיינו מורה מיטא שרוצה ללמד בבית הספר היסודי של אלמג׳אז שכל אבן בו עם צו הריסה, איך הוא יגיע כל יום ללמד את הילדים הקטנים כדי שיזכו להשכלה? הוא מסתכן, מבריח את עצמו לבית הספר והרבה פעמים פשוט המורים נתפסים ומאבדים את רכבם. אגב, תנועות למען זכויות אדם ושלום או חברי כנסת המתנגדים לכיבוש מוזמנים "להרים את הכפפה", ללמוד את התופעה ולפועל לחיסולה.

יצוין שבעיר הגדולה באזור, יטא, התנהל אתמול קרב יריות בין השעות שש לשמונה בבוקר – כמעט ללא הפסקה (ר' קישור לסרטון), מאות אם לא אלפי כדורים נורו מנשק אוטומטי. מזה עשורים מדיניות הכיבוש היא לרסק כל ההתנגדות לו אבל היא מאפשרת לפשיעה לשגשג שכן אלו משמשים כלי להפוך את חיי התושבים לבלתי נסבלים לכל תושבי האזור. תושבי האזור סבורים שהשב"כ שומר על קשר הדוק עם הפושעים ומאפשר להם להתחמש באין מפריע, כשנשק צה"לי זורם מכנופיות הפשע המאורגן בכפרים הערבים בתוך מדינת ישראל.

שטח ההפקר, ההזנחה והיד החופשית אם לא העידוד של שב"כ להתבססות הפשיעה המאורגנת והסחר בנשק ביטא הפכו את שטח האש למקור הכנסה מהברחות לאותם ארגונים שמשרתים כמעט בגלוי את האינטרסים של ישראל. זה לא סתם שנשק שמופנה כלפי יהודים מוחרם בכוחות גדולים ואך מעלימים עיין מהנשק שמופנה לפשיעה ופגיעה בערבים… ובתווך עומדים ילדי אלמג׳אז.

אורן פלד

סרטון – קרב יריות ביטא, אתמול, בשעות הבוקר:

https://www.facebook.com/104089471046923/videos/481661143199150