מה מניע אדם לברוח מהעוני של ילדותו? צורך חברתי וחומרי, אולי, או הדחף להמצאה מחדש. מבחינת הסופר דידייה אריבון, כרוך הדבר גם במידה רבה של בושה וגועל. אריבון נולד ב-1953 וגדל בפרברי ריימס שבצרפת. הוא היה הראשון במשפחתו להשלים חינוך על–יסודי, ובגיל 20 עבר לפריז ולמד פילוסופיה. לאחר מות אביו, חזר אריבון הביתה והתבונן באלבומי התמונות המשפחתיים. בזיכרונותיו כתב כי לא הייתה זו רק ההומופוביה שהרחיקה אותו ממשפחתו לחיק המילייה האינטלקטואלי הזעיר–בורגני, כי אם גם צורך עז לברוח מהרקע הכלכלי והחברתי של המשפחה.
ניאו–נאצים מפגינים בסוף השבוע ליד פסלו של קרל מרקס בעיר קמניץ שבגרמניה (צילום: אתר מטילדה)
בספרו מ-2009 שתורגם זה עתה לאנגלית, "החזרה לריימס", הוא מציע חקירה פוליטית מרתקת ומעוררת התפעלות של מה שהוא מכנה "בושה מעמדית". אביו היה פועל במפעל שנשר מבית ספר בגיל 14; אמו עבדה בעבודות ניקיון זמניות ובמפעל. שניהם עבדו עד שנות החמישים המאוחרות שלהם, אז נכפתה עליהם "פרישה מוקדמת" והם נזרקו החוצה מהמערכת שניצלה אותם כל חייהם.
הוריו של אריבון, וכל הקהילה שלהם, הם דוגמא אחת מני רבות לאזור קומוניסטי מסורתי שהפך כולו ימני קיצוני. משנות החמישים ועד שנות השביעים הייתה כל משפחתו של אריבון קומוניסטית, ולא רק בכך שהם הצביעו למועמדים קומוניסטים בבחירות. אריבון מסביר כי "המפלגה הייתה עיקרון מארגן של יחסם לפוליטיקה". באיזו נקודה, ומדוע, הפכו אזורים שלמים בפריפריה הצרפתית לתומכי החזית הלאומית והתפשט בהם השיח הימני קיצוני?
פרשנים ליברלים המנסים להסביר את תמיכתו של חלקים ממעמד הפועלים בימין הקיצוני – לרוב אינם מסוגלים אלא להגיב בזעזוע. עיתונאי התקשורת הממסדית, מצדם, ינסו לטעון כי פערי הדורות הם הסבר לכך (למשל, הצעירים תומכי ההישארות באיחוד לעומת סביהם תומכי הברקזיט).
בחינת הפער שנוצר בין מעמד הפועלים לשמאל, טוען אריבון, מעלה כי הבחירה במועמד הסוציאליסטי פרנסואה מיטראן לנשיא ב-1981 גרמה למעגלים רבים לאבד אמון בפוליטיקאים בהם תמכו בעבר. ממשלתו של מיטראן עוררה בציבור רגשות אי–אמון דומים גם כלפי המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, שהייתה מעורבת עד מאוד בממשלה ההיא. ארבעה ממנהיגיה של המפלגה חברו לקבינט של מיטראן, שהבטיח להוליך את המדינה ב"דרך הצרפתית לסוציאליזם".
דיבורים נועזים אלה על רפורמות לא תורגמו למציאות. התמיכה במפלגה הקומוניסטית פחתה, והיא נבעה גם מאי–הצלחתה להתמודד עם התנועות החברתיות שקמו לאחר מאי 68' ומהתרחקותה מברית המועצות. תהליכים אלה יצרו מעגלים רחבים של מצביעים ממעמד הפועלים שלא הצביעו בתחילה כלל. "מימין או משמאל, אין הבדל", הייתה חוזרת שוב ושוב אמו של אריבון, "כולם אותו דבר".
מיטראן בסופו של דבר יישם מדיניות פיסקלית שמרנית. ב-1983 נכנע והכתיב מדיניות צנע, צעד שאילץ את המפלגה הקומוניסטית לעזוב את הממשלה. באותן שנים שינתה המפלגה הסוציאליסטית את האתוס שלה, וניסתה פחות לתקשר עם אנשי מעמד הפועלים. זן חדש של אינטלקטואלים ריאקציונרים חתר לחסל את כל מה שנותר מהשמאל.
נטישת המפלגה הסוציאליסטית את השיח המעמדי הובילה עוד ועוד פועלים לרעות בשדות זרים. בשנות ה-70, זכתה החזית הלאומית בכ-10% מהקולות במערכות הבחירות. ב-1986 זכתה ביותר מ-14% מהקולות. הצלחתה של מרין לה–פן בבחירות בשנה שעברה היא המשך ישיר למגמה זו.
נכון, הבסיס האלקטורלי של החזית הלאומית איננו רק מצביעים מאוכזבים ממעמד הפועלים. החזית הלאומית סחפה מגזרים חברתיים רבים, חלקם מבוססים למדי. ואולם, אריבון מסביר כיצד הסרה הדרגתית של כל רטוריקה מעמדית אצל המפלגות הסוציאליסטיות החלישה את הסולידריות שבעבר אפיינה את מעמד הפועלים, וייצרה את הבושה המעמדית.
מי שנהגו להצביע באחדות קולקטיבית, עתה התיישרו עם קבוצות חברתיות אחרות: סוחרים זעירים, גמלאים אמידים מדרום צרפת, ואפילו טיפוסים צבאיים ופרו–פשיסטים או משפחות קתוליות אדוקות. במערכת הבחירות האחרונה, היטיב לתאר זאת הסופר אדוארד לואיס במאמרו "מדוע אבא שלי מצביע ללה–פן" ("ניו יורק טיימס", 4.5.2017).
אם כן, עצם פעולת ההצבעה השתנתה. בעוד שההצבעה למפלגה הקומוניסטית נתנה ביטוי לדעות קולקטיביות שנוצרו בתיווך המפלגה, ההצבעה לחזית הלאומית הייתה חוויה אינדיווידואליסטית לחלוטין המתבססת על דעות קדומות ספונטניות, שנצמדו למפלגה ונוסחו כתכנית פוליטית קוהרנטית לפרקים. ללא גיוס פוליטי ארוך טווח, הופכות נטיות ההצבעה בלתי–צפויות יותר, שכן השתייכות פוליטית נעשית חלקית או עקיפה, ולא חלק ממאמץ משותף.
אריבון מספק את הדוגמא של אמו שתמכה במדיניות נגד הפלות שהציע ז'אן מארי לה פן, אף שהיא עצמה עברה הפלה. תופעות ימניות ופופוליסטיות עכשוויות, כמו התמיכה בטראמפ או בברקזיט, אינן עד כדי כך בלתי–הגיוניות בהקשר של היעדרות ארוכת שנים של מבנים פוליטיים שמאליים, נוכח שחיקת וקריסת מפלגות השמאל והאיגודים המקצועיים.
נוכח עליית המיתולוגיה הימנית הקיצונית באזורים רבים באירופה, על השמאל למצוא דרך לבטא בעיות חברתיות ופתרונות בשפה של המעמד והדיכוי. התנגדות כזו ל"מובן מאליו" הריאקציונרי שנבנה בעשורים האחרונים דורשת גם התנגדות חריפה לכל צורות הקנאות והגזענות.
אסיים בציטוט אחרון מתוך הספר, בפרפרזה לז'אן ז'נה: "יש רגע שבו הבושה הופכת גאווה. גאווה זו היא פוליטית עד הסוף, משום שהיא מתנגדת לכוחות העמוקים ביותר של הנורמליות ושל הנורמטיביות".
סופי גראהל
