הסופר סלמאן נאטור, המתגורר בדלית אלכרמל, הודיע למפלגה הקומוניסטית הישראלית על שובו לשורותיה. את מכתבו שיגר נאטור למוחמד נפאע, מזכ"ל מק"י. להלן מכתבו של נאטור.
לחבר הסופר מוחמד נפאע,
המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית
חבר יקר,
עברו שמונה עשרה שנים מאז הקפאתי את חברותי במפלגה (אני רואה בכך הקפאה ולא פרישה, משום שלא הייתה שם כל מחלוקת רעיונית או פוליטית, לא קטעתי את קשרי עם המפלגה ולא הצטרפתי למפלגה אחרת).
תקופה לא קצרה זו הייתה עבורי ניסיון חשוב והכרחי, בעיקר כיוון שהיא באה בתקופה גורלית של שינויים היסטוריים בתנועה הקומוניסטית ובעולם. בתקופה זו היה לי זמן רב להתבוננות, ללמידה ולהעשרת ניסיוני. אולם גם היא, כמו כל תקופה, מגיעה לסיומה.
אני כותב אליך, כדי לחדש את חברותי במפלגה כקומוניסט, שהצטרף לפני שלושים שנה, מתוך שכנוע עמוק כי הדרך לשלום, לצדק ולשוויון מתווים אלה המחזיקים ברעיון האינטרנציונליסטי, המהפכני המתקדם, החילוני, זה שמשחרר מהקנאות הלאומנית והדתית ומכל צורות הניצול. רעיון זה הוא שמעצב את החלום, שנושא עמו את התקווה ושמשרטט את דיוקנו של הגורם אשר יבטיח את התחדשותן והמשכיותן של הפעולה והמעשה – למרות הקשיים ומתוך מאבק עמם.
תקופת פעילותי במפלגה הייתה עשירה מאוד בעבודה, במאבקים יומיומיים ובליטוש התודעה הפוליטית והמעמדית שלי – אני מחשיב תקופה זו לחשובה בחיי, על סף שנתי השישים.
התחלתי בכתיבת מכתב זה בצוהרי יום רביעי, 9 בינואר 2008, לאחר שכיביתי את מקלט הטלוויזיה, ששידר את טקסי קבלת הפנים לנשיא ארה"ב ג'ורג' וו. בוש בשדה התעופה בן גוריון השוכן על אדמות אל-ח'יריה, אל-לוד ואל-רמלה.
לא האזנתי לנאומו. כף רגלו שהונחה על הארץ הזו, דחפה אותי להתיישב ליד שולחני ולנסח את המכתב ואת חידוש חברותי במפלגה.
אני רואה בהגעתו של בוש אות אזהרה למלחמה חדשה באזור. לא הבחנתי בפניו בדבר, זולת מזימה נוספת נגד עמינו; לא שמעתי בדבריו, אלא נימה תוקפנית נגד העם הפלסטיני והתנשאות חצופה על אומות המזרח כולן, ועל האומה הערבית בפרט. אירוע זה, שנועד להפיץ תוקפנות באזור, החזיר אותי שלושה עשורים לאחור, לשנת 1977, עת הגיע הנשיא המצרי, אנואר אל-סאדאת, אל הארץ הזאת והתקבל על-ידי הישראלים ברוב פאר שכזה.
באותו זמן הצטרפתי למפלגה. הבנתי, יחד עם הקומוניסטים פה ובעולם, את גודל המזימה הנחרשת נגד עמינו, ובמיוחד נגד העם הפלסטיני, שנחל אז בכל העולם ניצחון אחר ניצחון, ורכש את תמיכת העולם לדרישותיו. ביקורו של הנשיא המצרי נועד לבלום ניצחונות אלה ולהציל את ישראל מתסבוכת גדולה. כמה שעמדתנו הייתה אז נכונה – עמינו עודם משלמים את מחיר אותה המזימה עד היום הזה.
הממשל האמריקאי וכל מה שהוא מייצג וכופה על העולם ובמיוחד על העמים והחברות החלשות, היה מקור הדאגה הראשון מבחינתי. אך בעוד שבעבר היה כוח גדול שהרתיע את הממשל, ובראשו ברה"מ יחד עם יתר המשטרים הסוציאליסטיים, תנועות השחרור והמפלגות הקומוניסטיות (וההרתעה הזו סיפקה סוג של ביטחון עבור המחנה שלנו, שניצחונו מובטח), היום מייצג הנשיא הזה את עידן הכאוס והברבריות הגלובאלית, את עידן התפשטות תרבות האלימות והטרור.
המצב הזה אינו מאפשר לקומוניסטים, על פי מחשבתם ותפישת עולמם, להישאר ב"אזור המפורז" או מחוץ לשורות הקדמיות של הנאבקים בברבריות הזאת ושנלחמים נגדה. המאבק ללא מחנה גדול, עוזר ותומך, המיוצג על ידי מדינות גדולות ומפלגות קומוניסטיות שבשלטון, מטיל עלינו אחריות אישית גדולה יותר, אחריות קיומית אפילו.
המצב הזה אינו מאפשר לקומוניסטים, על פי מחשבתם ותפישת עולמם, להישאר ב"אזור המפורז" או מחוץ לשורות הקדמיות של הנאבקים בברבריות הזאת ושנלחמים נגדה. המאבק ללא מחנה גדול, עוזר ותומך, המיוצג על ידי מדינות גדולות ומפלגות קומוניסטיות שבשלטון, מטיל עלינו אחריות אישית גדולה יותר, אחריות קיומית אפילו.
הצטרפתי למפלגה לפני שלושים שנה לאחר סיור בגרמניה המזרחית וביקור בשרידי מחנות ההשמדה הנאציים בוכנוואלד וזקסנהאוזן. הבעיתו אותי אז הפשעים נגד האנושות, שהותיר אחריו הפאשיזם הגרמני, וטלטלו אותי תמונות קורבנותיו, החל בקומוניסטים, ביהודים, בצוענים ועד לאינטלקטואלים ואנשי דת. נשבעתי באותו יום, שלא אחסוך מאמץ במאבק נגד כל צורות הפאשיזם בכל מקום וזמן. הבאתי שבועה זו לידי ביטוי בהצטרפותי אל המפלגה הקומוניסטית, חוד החנית בעמידה נגד הפאשיזם בעבר ובהווה.
היום, כאשר גובר הפאשיזם במה שכונה "העולם החופשי", ובמיוחד בארצנו, כתוצאה מאכזריותו הגדלה של הכיבוש, המצור החונק המוטל על העם הפלסטיני, הקמת גדר ההפרדה, שמזכירה את אותם המחנות, התגברות קולותיהם של הטרנספריסטים והגעתם אל מסדרונות הממשלה, התפשטות הגזענות נגד הערבים והצדקתה על ידי חוקים ופרקטיקות במישור הרשמי והציבורי – כל אלה לא מותירים כל אפשרות לניטרליות, לאדישות או לישיבה על הגדר, אלא דוחפים קומוניסט לפני ולפנים כמוני לצאת לשטח, לממש את השבועה, ולהיעמד בשורה הקדמית לצד הלוחמים נגד הפאשיזם בעולם ובחלקת הארץ הזאת.
הצטרפתי לפני שלושים שנה למפלגה, אחרי שנעצרתי באופן שרירותי ואלים והושלכתי לתא בכלא אל-ג'למה בניסיון להרתיע אותי מהליכה בדרך המאבק נגד האפליה הגזענית, הכיבוש, המלחמה וגיוס החובה, שנכפה על בני העדה הערבית הדרוזית. השתחררתי מהמעצר בטוח יותר בצדקת עמדתי ובנכונות הסוגיות, שהגנתי עליהן. מילאה אותי ההרגשה, שיש להגיב למעצר האלים הזה בהעמקת המאבק נגד הרדיפות, כלומר בהצטרפות לשורות המפלגה הקומוניסטית שהיוותה אז, ועודה מהווה, את הכוח הקדמי במערכה הזאת.
השינוי שהתרחש בעמדותיהם של בני העדה הדרוזית בגליל ובכרמל לאחר שלושים שנה – הסירוב העקרוני והאיתן למדיניות האפליה הגזענית, לגזילת זכויותיהם ולמתקפה על כבודם ואדמותיהם – החל להפיח התרגשות ותקווה, שהעדה הערבית הזו תשוב לשורשיה ולמקומה הטבעי, יחד עם עמנו ואומתנו. לאחרונה נתנה פקיעין דוגמא ומופת לסירוב זה, שלא נוצר יש מאין: מצד אחד, זו התגובה הטבעית להתעמרותו של הממסד, ומצד שני, זהו הביטוי האמיתי ביותר להעמקת התודעה הפוליטית בקרב בני העדה הדרוזית. אין ספק שעל כל אחד מוטלת האחריות שלו, קודם כל מהמקום בו הוא נמצא, ולאחר מכן, תוך איחוד השורות עם אלה הנאבקים באמת במדיניות הזאת.
אני נפגש עם מאות צעירים מקרב בני ובנות עמנו במסגרת הרצאות ושיחות בבתי הספר ובמועדוני התרבות, ובכל מפגש אני נתקף בעצב עמוק נוכח המצב אליו הגיע הדור הזה בצל מדיניות הכחשת זהותו הלאומית, הפצת הבורות, הפקרת הערכים האנושיים והחברתיים, והישראליזציה שמובילה אותו לאובדן הזהות והדרך וכתוצאה מכך לגיוס לצבא, בהתחלה בהתנדבות ובשירות אזרחי ולאחר מכן בכפייה. חשתי בבורותם של רבים בקרב בני ובנות הדור הזה בקשר למורשתם הלאומית והתרבותית ובחלחולו של השיח הציוני לתודעתם המעוותת. הדור שלנו, במחצית השנייה של חייו, חייב להזיז את עצמו בחוזקה, כדי להציל את הדור הזה, לפני שיהיה מאוחר מדי. התנועה הזאת אסור לה שתתרכז רק בכל מה שקשור לגופים, מפלגות וארגונים, אלא היא חייבת להציע מודל מקיף וכוללני מן המדרגה הראשונה של לאומיות ופטריוטיות עבור העתיד והקיום שלנו במולדתנו.
המצב הזה מדאיג אותי לא רק כקומוניסט, אלא גם כאב, שהאמין לפני שלשים שנה בכך שהמאבק למען הבטחת עתיד טוב יותר לדורות הבאים הוא הכרחי, ואחת מן המטרות, שבשלן הצטרפתי למפלגה. היום, לאחר שלושים שנה, אני רואה את ההכרח להבטיח עתיד טוב יותר לדור הנכדים והנינים כדחוף אפילו יותר ושאינו מאפשר לאף אחד להישאר ניטראלי.
חונכתי במפלגה על תרבות ההתנגדות המתקדמת, הערבית הפלסטינית, ובשנות עבודתי בעיתון אלאתחאד, בכתב העת אלג'דיד ובמחלקת התרבות של המפלגה, תרמתי תרומה צנועה לפיתוחה של התרבות הזאת ולזיכרון הפלסטיני. גם אחרי הקפאת חברותי במפלגה, המשכתי לכתוב ולפרסם מעל במות תרבותיות ולאומיות נוספות. מצב התרבות הפלסטינית פה צובט את הלב – תרבות שסובלת מדלות, הדרדרות, אובדן הזהות, המצפן הרעיוני והיצירתיות, זלזול בספרות ההתנגדות שכל פלסטיני ופטריוט נהג לרחוש לה כבוד, נסיגת התרבות המהפכנית והפטריוטית לטובת תרבות ממסדית ישראלית, המאיימת על שפתנו הערבית ועל השיח המתקדם והפטריוטי שלנו, לטובת רעיון דתי מיסטי ועדתי, הזר לתרבות הזאת.
כואב לי, שהבמות של מק"י וחד"ש, שהיו מייצרות ומעצבות את התרבות הזאת, שבקו חיים: כתב העת אלג'דיד ואלע'ד, מחלקת התרבות של המפלגה והחזית, מועדוני התרבות, מוסף התרבות של אלאתחאד וכיוצא בהם מוסדות של הפרויקט הלאומי המתקדם שלנו.
אינני מאלה שקוננו ומקוננים על תרבות ההתנגדות, המאפיינת את יצירתנו והימצאותנו בקו הראשון במאבק נגד הרעיון הציוני והתרבות הריאקציונית והקולוניאליסטית, שישראל מפיצה בארץ ובכל האזור.
בתנאים אלה, אנו זקוקים יותר מאי פעם לאותה תרבות, ומי שקורא למחיקתה – מפיץ תעמולה לטובת השיח הממסדי, הניהיליסטי, הלאומני או המיסטי . דבר זה דוחק את התרבות ואת המשכילים לשוליים ומרחיק אותם מהאתרים, שבהם מתנהל המאבק למען כבוד האדם, ערכי השוויון, הדמוקרטיה, הזכויות הלאומיות ונגד כל צורות הכיבוש והאלימות, ולמען ההגנה על זכויות המקופחים, חופש היצירה והמחשבה, והשיבה אל מורשת תרבותית ואנושית שורשית.
במשך שמונה עשרה שנה, לא העליתי בדעתי לפרוש מן העשייה הפוליטית, החברתית, התרבותית והרעיונית. פעלתי בעמותות ובארגונים קהילתיים למען שלום, צדק ותרבות, אך השקפתי תמיד הייתה, שהעמותות האלה אינן תחליף למפלגות, אלא רק משלימות את התפקיד של המפלגות – קודם כל את התפקיד הפוליטי ולאחר מכן את התפקיד החברתי והתרבותי. אין ספק שרבות מהן עושות עבודה חשובה והיסטורית במישור הלאומי, אולם בשנים האחרונות חלק מעמותות אלה פועלות, במודע או שלא במודע, במקום המפלגות הפוליטיות; הן באופן ממוקד, ספציפי ומקצועי, בגישה רפורמיסטית, ההופכת את הפעולה הפוליטית לעניין התנדבותי. באותו זמן, הפעילות הדלילה של המפלגות מובילה ליצירת חלל עבור פעילות קהילתית נבדלת, או להפיכת חלק מהעמותות לזרועות מפלגתיות המכסות על הרפיון. כל זה יוצר נטייה אל אינדיבידואליזם, הפוגעת בפעולה הפוליטית. בה בעת, באותם העמותות והארגונים הקהילתיים יש כוחות לאומיים מתקדמים רבים, המעוניינים לפעול באופן מפלגתי לצד או מעבר לפעילותם בעמותות. אם ייווצר מצב של התעוררות בפעילות התרבותית והיצירתית, שבה יטלו תפקיד אקטיבי המפלגות הפוליטיות, ובמיוחד המפלגה הקומוניסטית וחד"ש, תהיה לכך השפעה עצומה על המציאות הכללית ועל התודעה הקולקטיבית.
אני עוקב בדאגה רבה אחרי הוויכוח המתנהל סביב היחסים בין חד"ש למק"י. מקור הדאגה הזאת בכך, שישנם חברים גם במפלגה וגם בחזית, שלא מבינים את מהותו ועומקו של היחס בין הרכיבים של החזית ואת אופן הפעילות בה.
חשבתי ועודני חושב – ואף בשכנוע עמוק יותר – שלא תתכן חזית פוליטית מתקדמת ודמוקרטית ללא מפלגה קומוניסטית, אשר מהווה את המנוע הראשי שלה,ואשר טווה יחד עם בעלי בריתה, באופן דמוקרטי, מארג יחסים טבעיים בין רכיביה, כשהתנאי הבסיסי הוא, ששום רכיב בחזית לא יתחזק על חשבון רכיב אחר, אלא רק יחד איתו – על חשבון רכיבים חיצוניים. אין בכך כדי לבטל את עקרון הפלורליזם המחשבתי והפוליטי בתוך החזית עצמה, על בסיס מצע פטריוטי וערכי.
על רקע קו האש הזה החלטתי להתקדם אל השורות הראשונות במאבק נגד הרעיון הציוני, הניאו-קולוניאליזם, הגלובליזציה, הניצול, העושק והטרור, יחד עם חברים שאני מעריך מאוד את התמדתם, הקרבתם ורוח המהפכנות וההתנגדות שלהם.
על רקע קו האש הזה החלטתי להתקדם אל השורות הראשונות במאבק נגד הרעיון הציוני, הניאו-קולוניאליזם, הגלובליזציה, הניצול, העושק והטרור, יחד עם חברים שאני מעריך מאוד את התמדתם, הקרבתם ורוח המהפכנות וההתנגדות שלהם.
נזדמן לי בשבועות האחרונים להשתתף בשלוש פעילויות, שלכל אחת מהן אופי, יופי, חום וסמליות מיוחדים. הפעילויות האלה היו בבחינת החוט שחיבר בין מחשבותיי על חידוש פעילותי במפלגה.
האירוע הראשון היה בפקיעין, ביום לימודי שבו נתגלו עמדותיהם מעוררות הכבוד של תושבי כפר גלילי מקסים זה, שעמדו באומץ לב ובשורה אחת אל מול עזות המצח של הממסד וזרועות הדיכוי שלו. הקשבתי בתשומת לב באותו היום לקולות המחאה הרמים והעמוקים נגד הקיפוח ולשבירת מוסכמות שייחלנו לשבירתן.
באירוע השני, הזמין אותי סניף החזית באבו סנאן לשאת דברים לרגל פתיחת הוועידה שלו. פגשתי שם חברים ותיקים, מאלו שעודם בחיים, שנותרו כפי שהכרתי אותם לפני שנים רבות – מלאי אנרגיה מהפכנית יוקדת.
האירוע השלישי היה לפני שבוע, בכנס הייסוד של תנועת תראבוט, שמאגדת עשרות יהודים מתקדמים, שמתנגדים לציונות ולמדיניות הישראלית. רבים מהם גדלו במפלגה ובחזית ובשורותיהן למדו איך לשחות נגד הזרם הציוני מבלי לטבוע או להיסחף עמו.
אלו ואחרים מקרב הכוח היהודי המתקדם, היו ונותרו חברים למאבק נגד כל צורות הקיפוח, העושק, האפליה ודיכויו של האדם בארץ הטובה הזאת.
כאשר עמדתי בשלושת האירועים לפני הלוחמים האלה, נשאתי דברים והקשבתי לאופן הדיבור המהפכני שלהם, חשתי ששני העשורים שחלפו לא הרחיקו אותי מהם אפילו לשנייה אחת.
אלה הם בני עמי, ואיתם אחיה את שארית שנות חיי בהתקרבי לגיל הששים.
דלית אלכרמל, 16.2.2008
תירגם מערבית: טל מנור
