תחת "ממשלת השינוי" ובניצוחה, נמשכת אחת המגמות המרכזיות של מדיניות ממשלות הליכוד: נתח העובדים בעוגת ההכנסה הלאומית פוחת בהתמדה. לעומת זאת, נתח המעסיקים מוסיף לגדול בשיעורים הגבוהים ביותר מאז קום המדינה. פער זה מקבל משמעות מיוחדת ערב יום הסולידריות הבינלאומי של העובדים, ה-1 במאי. השנה מצוין חג הפועלים בד בבד עם קמפיין שהתגבש בחודשים האחרונים למען העלאת שכר מינימום ל-40 שקל לשעה.

הממשלה ממשיכה לגבש את תוכניתה לפגיעה בזכות השביתה, להמשך ההפרטה המסיבית (הפעם: הפרטת סניפי הדואר) ולאי-קיום הסכמים: העובדות הסוציאליות עדיין ממתינות לחתימה על הסכם קיבוצי והרופאים המתמחים טרם זכו בקיצור התורנויות. כתמיד, הפגיעה בזכויות העובדים באה על רקע כרסומה העקבי של הממשלה במרחב הדמוקרטי ועל רקע ניהול הכיבוש הרצחני.

ארבע קושיות לכבוד חג הפועלים

מה לנו וליום העובד הבינלאומי? אחד מלקחי קורות תנועת הפועלים הבינלאומית הוא הצורך החיוני בארגון המעמד ובאחדותו. העובדים בישראל ברובם אינם מאורגנים בוועדים או באיגודים, ועל כן גורלם ליפול קורבן לניצול יתר קפיטליסטי. זו החוקיות של יחסי הכוחות החברתיים הבלתי שוויוניים בחברה הישראלית. בראש הפירמידה: בעלי הון מאורגנים היטב וחמושים בממשלה הדואגת להם  ומגבה אותם. בתחתית: העובדים שהם הרוב, אך רק אחד מחמישה עובדים חבר בארגון.

מדוע חשוב להבין את מערך הכוחות החברתיים דווקא כעת? משום שה-1 במאי הוא לא רק יום של מאבק, אלא גם יום של חשבון נפש. חשבון נפש כזה חסר בארגוני העובדים, שרוב מאבקיהם (אם וכאשר הם פותחים במאבק) מתמקדים בדרישות מיידיות. השינוי הנדרש מהם: להביט בתמונה כולה ולפעול בהתאם: לחתור לאחדות מעמדית נגד ממשלת ההון, להרחיב בהתמדה את שורותיהם ולהציב אלטרנטיבה לשלטון הקפיטליסטי.

מה רוצה ממשלת בנט? כאמור, ממשלה זו משקפת את האינטרסים של השכבה העליונה של בעלי ההון. שכבה זו מזוהה בייחוד עם השולטים בהון הפיננסי, וכרוכה באופן הדוק בקפיטליזם האמריקאי. שאיפתה של קואליציה זו, בעולם הצולל למשבר כלכלי עמוק, הוא לבצר את שליטתה בשוק הגלובלי ולצבור רווחים ככל הניתן. האינטרס המשותף של הקפיטליסטים מכל קצוות תבל מתמצה בדרישות: "הגמשת שוק העבודה", "הוזלת עלויות הייצור" ו"התייעלות". אלה הן ניסוחים שמטרתם להסתיר מציאות עגומה בה העובדים מנוצלים וזכויותיהם נרמסות.

מהי מדיניות הממשלה? דווקא בתום משבר הקורונה, ועל רקע השלכותיה ההרסניות של המלחמה באוקראינה על הכלכלה והחברה, חותרת הממשלה להוזיל את העסקת העובדים ולשחוק את שכרם. זאת, כמובן, כדי להגדיל את שיעורי הרווח של בעלי ההון במערכת הפיננסית (בנקים וחברות ביטוח), במונופולים הפרטיים הגדולים (בבעלות מקומית וזרה) ובמפעלי היצוא – בייחוד בהייטק. על מזבח "הוזלת העבודה" ניתן להקריב אין-ספור קורבנות: פיטורים המוניים והעמקת האבטלה; הפרטה מסיבית; פגיעה בקצבאות ומניעת עדכונן; הקפאת שכר המינימום; ועידוד התייקרות מוצרי היסוד, הדלק והדיור.

להסביר, לארגן ולהנהיג

עד כאן ארבע קושיות ותשובות. אך ישנה קושיה חמישית וחשובה מכל היתר – איך משנים את יחסי הכוחות? התשובה חייבת לבוא כמענה חברתי למתקפה הבלתי מרוסנת של בעלי ההון וממשלתם. במונחים מספריים, מעמד העובדים הוא המעמד הרחב ביותר בישראל. עם זאת, שיעור כוחו לא נמדד רק כסך העובדים, המובטלים, הגמלאים ובני ביתם. כוחו של מעמד העובדים נמדד בעיקר לפי תודעתו המעמדית. וכאן טמונה הבעיה. התודעה הרווחת בקרב העובדים איננה תודעה מעמדית עקבית. אופייניים לה אמנם אי-שביעות רצון מהמצב הכלכלי והחברתי ולעיתים גם נכונות להיאבק, אך היא אינה כוללת תמיכה בשינוי חברתי רדיקלי.

מכשולים רבים עומדים בפני התעצמות התודעה המעמדית: עובדים רבים אינם מאורגנים ולכן משמשים מטרה קלה לניצול בידי בעלי ההון המקומיים והזרים. זאת ועוד, תודעת העובדים מעוצבת על פי רוב בידי אמצעי התקשורת המסחרית (בבעלות פרטית) או הממלכתית. אלה רוויים במסרים לאומנים, גזעניים וניאו-ליברליים. נוסף לכל, העובדים אינם מצוידים בהנהגה מעמדית עקבית.

לכן, בפני הדוגלים בחיזוק ארגוני העובדים, בהעמקת התודעה המעמדית ובשינוי חברתי מן היסוד (שהוא שלילת הקפיטליזם וקידום החלופה הסוציאליסטית), עומדות שלוש משימות עיקריות: לארגן ולהתארגן; לתווך את עיקרי הפוליטיקה המעמדית; ולגלות מנהיגות בכל מקום בו עובדים מתארגנים ונאבקים על זכויותיהם. חג אחד במאי לוחם!

אפרים דוידי