כדי לחזק את דבריו הוסיף שטייניץ וטען, כי שיעור השתתפות נמוך של נשים בשוק העבודה מאפיין את החברות במדינות ערביות. גם כאן הוא אינו מדייק. שיעור הנשים הערביות המועסקות בישראל הוא נמוך מאוד בהשוואה לשיעור כלל הנשים המועסקות במדינה – 21.1% לעומת 51.3%, בהתאמה. מנגד, שיעור הנשים המועסקות בסעודיה ובעומאן (שתי מדינות הנחשבות לכל הדעות למפגרות בתחום העסקת נשים) מגיע ל-29% ו-27% בהתאמה, ושיעור הנשים המועסקות במאוריטניה ובמרוקו מגיע ל-63.3% ול-41.9% בהתאמה.

נתונים אלה סותרים את הסבריו של שטייניץ על אודות "מכשולים תרבותיים, מסגרות מסורתיות, ודעה לפיה על אשה ערבייה להישאר בתחום היישוב, (ש)מעכבים את ההשתלבות של האוכלוסייה בכוח העבודה".

לא קשה למצוא בקרב הנשים הערביות האקדמאיות הרבות שאינן מועסקות, נשים עם רצון ויכולת, שעצם לימודיהן האקדמאיים ויציאתן מהבית לשם כך, מתוך כוונה לעסוק במקצוע זה או אחר, מנפצים את הטיעונים בדבר מעצורי ה"תרבות" וה"מסורת" ששר האוצר מנפנף בהם. מנגד, מצב התשתיות הגרוע, ובכלל זה העדר כמעט מוחלט של תחבורה ציבורית ביישובים הערביים משחקים תפקיד מרכזי בהדרתן החברתית של הנשים, ומשפיע לרעה על יכולתן (לא על רצונן) לקחת חלק בשוק העבודה.

מסקר שנערך על ידי עמותת "כיאן" על מצב התחבורה הציבורית ב-11 יישובים ערביים בגליל ובמשולש בשנת 2007 עולה, כי מערכת התחבורה הציבורית מהערים והכפרים ואליהם נחותה מזאת הקיימת ביישובים אחרים בישראל. האוטובוסים לא נכנסים ליישובים הערביים, ונקודות האיסוף והפיזור הן בצמתים הסמוכים ליישובים, בזמן שהתחבורה הציבורית מוגבלת ברובה לאוטובוסים העוזבים את הכפר השכם בבוקר וחוזרים עם סיום יום העבודה. האוטובוסים עוברים לרוב בכבישים ראשיים ובערים יהודיות, וישנו אוטובוס אחד שמשרת מספר כפרים לאורך דרך ראשית ומקיף כל אחד מהם, כך שהנסיעה אטית וארוכה מאוד.

לזה יש להוסיף את המחסור בסניפים של שירות התעסוקה – מתוך 120 הסניפים של שירות התעסוקה בישראל, רק 14 פועלים ביישובים הערביים – והעדר תוכניות הכשרה מתאימות בסניפים הללו; את המחסור במסגרות לגיל הרך ביישובים הערביים (מתוך 1,600 פעוטונים לילדים מתחת לגיל שלוש המקבלים תמיכה ממשלתית, 25 בלבד פועלים ביישובים הערביים, דבר המגביל מאוד את יכולתן של האמהות הערביות לצאת לעבוד); את המצב המצער שבו 3.2% בלבד מאזורי התעשייה הנתמכים על ידי משרד התמ"ת נמצאים ביישובים ערביים, ואת העובדה שהנשים הערביות מהוות 3% בלבד מבין עובדי המדינה – המעסיק הגדול ביותר של נשים בישראל.

המאפיינים התרבותיים-כביכול, שעליהם מצביע שר האוצר, מסבירים אם כן באופן חלקי בלבד את שיעור השתתפותן הנמוך של הנשים הערביות בשוק העבודה. שר האוצר מעמיס את נטל ההוכחה על גבן של הנשים הערביות, בעוד שהוא משחרר את משרדו ואת ממשלתו מכל אחריות, ומתעלם מהעובדות שצוינו כאן, הנובעות ממדיניות אפליה מכוונת ועקבית של ממשלות ישראל כלפי האזרחים הערבים.