מאת תמר גוז'נסקי

הודעתה של ציפי לבני, שהיא מסרבת לחבור לממשלת הימין הקיצוני בראשות נתניהו ולהעניק לה עלה תאנה מהוגן, אילצה את נתניהו עצמו לנסות ולעטות גלימה של מתינות. כך, בריאיונות לעתונות חוץ דיבר נתניהו על זכותם של הפלסטינים "למשול בחייהם", בתקווה שממשל אובאמה ושרת החוץ קלינטון, המבקרת השבוע בארץ, לא תבחין בהבדל שבין אמירה זו להצהרה (גם אם רק הצהרה) של ממשלת אולמרט-לבני בדבר הכרה בעקרון של "שתי מדינות".

אך הדלפות מהפגישה של נתניהו ולבני, שנערכה ב-27 בפברואר, מלמדות, למה בדיוק מתכוון נתניהו בדברו על כך שהפלסטינים "ימשלו בחייהם": "אני מתכוון להמשיך ולקדם את התהליך המדיני עם הפלסטינים, אבל אם תהיה להם ריבונות מלאה, זה עלול לסכן את ביטחון ישראל" ("הארץ", 1.10). במילים אחרות, נתניהו מתנגד לכינונה של מדינה פלסטינית עצמאית, וכל המשילות שהוא מציע להם היא ברמת המוניציפלית – "אוטונומיה של ביוב".

גם ליברמן לא התעצל והתראיין לכלי תקשורת בעולם, כדי להציג את עצמו כמי שמוכן אפילו להתפנות מהתנחלות נוקדים, שם הוא גר, "למען שלום אמיתי".

תרגילי נתניהו וליברמן אינם מלמדים על שינוי בכוונתם לנהל מדיניות כוחנית, המובילה למלחמות, להרחבת ההתנחלויות ולאי-ביטחון. הם מלמדים רק על האילוץ של נתניהו וליברמן לתפקד בזירה בינלאומית, שבה קיימת מוסכמה ברורה לגבי שלום המבוסס על פתרון של שתי מדינות לשני העמים.

נוסף לתרגילים המדיניים, מנהלים השניים גם תרגילים חברתיים: נתניהו נפגש עם יו"ר ההסתדרות בטענה, שהוא מעוניין לתאם עמו את הצעדים הכלכליים-חברתיים, ואילו ליברמן מנסה לקדם את "ברית הזוגיות", שאינה אלא דרך להנציח את הכפייה הדתית ואת הסמכות היחידה של אנשי הדת בעניין גירושין.

בתנאים הקיימים, חיוני, מצד אחד, לחשוף את ניסיונות נתניהו-ליברמן לייפות את מדיניותם המסוכנת, ומצד שני – לפעול לליכוד מירב הכוחות הדמוקרטיים ושוחרי הדמוקרטיה, יהודים וערבים, במערכה נגד הכיבוש ולשלום צודק, להגנת חירויות האזרח, השוויון וזכויות העובדים והנשים.