"לעתים אני מוכיח את הזיכרון על כך שהוא בוגד בי. לעתים אני מוכיח את הזיכרון על כך שהוא ממאן לבגוד בי. לו רק ידעתי כיצד לנהוג בו: באהבה רבה או בשנאה יוקדת". כך כתב סלמאן נאטור, בספרו "הזיכרון שוחח איתי והסתלק – חייו ומותו של השיח' מחורץ הפנים", שפורסם בשבוע שעבר בעברית בהוצאת "רסלינג", בתרגומו של יהודה שנהב-שהרבני, שגם הוסיף אחרית דבר.

ספרו של נאטור מקיף סיפורים רבים מקורותיו של העם הפלסטיני, בשנת 1948 ובעקבותיה. זהו אחד מספרי הפרוזה הראשונים שהעזו להתמודד עם סוגיית הסיפור על אודות הנכבה ועם סוגיית זיכרונה, על פניה והקשריה המרובים. עתה, שלושים שנים לאחר שהחל להיכתב כטור ספרותי בעיתון "אל ג'דיד", מובא הטקסט גם בפני קוראי העברית.

עורכת סדרת הספרים "ושתי" במסגרתה פורסם הספר, עדי שורק, כתבה על אודותיו כך: "כחרוזים בשרשרת נמסרים הסיפורים ב-'הזיכרון שוחח איתי והסתלק'. שרשרת שנדמה שניתן להניע, למשש את חומריה, לשמוע את מה שאולי אנו יודעים בסיפי הכרתנו, את מה ששאל סופר אחד ואת מה שענו לו מספר לא מוגדר של זקנים. וכן, את מה שסיפר הוא לעצמו, כדי להבין, כדי לברר, כדי לזכור. מיהו השיח' מחורץ הפנים? הוא נולד במספר כפרים, זיכרונותיו מקיפים כול, אך בה-בעת נותרים מקומיים; הוא זוכר פרטים שוליים לצד התרחשויות הרות גורל; הוא זוכר שמות של מקומות ושמות של נִספים; לפרקים איננו יודעים מדוע הוא מספר, ולפרקים הוא עומד על כך שהסיפור הוא הירושה הגדולה שבידיו. ומהי הארץ הנפרשת בפנינו בספר? כיצד נוכל לחיות עם רפאיוּתה, כיצד נקשיב?".

ספרו השלישי של נאטור בעברית

הסופר והמחזאי סלמאן נאטור, בעבר עורך היומון הקומוניסטי "אל אתיחאד", פרסם עשרות ספרים בשפה הערבית. בספריו עסק בזיכרון, מרחב וזמן. הוא כתב חמישה מחזות שהוצגו בארץ ובעולם הערבי, תרגם מעברית וערך ספרים רבים, ביניהם אנתולוגיה לסיפורת עברית ואנתולוגיה לשירה. זהו ספרו השלישי המופיע בעברית. קדמו לו הספרים "הולכים על הרוח" (בית ברל, 1992), "היא, אני והסתיו" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011).

על הגלגולים בספר שפורסם זה עתה בהוצאת "רסלינג" סיפר נאטור עצמו. במקור, זו סדרה בערבית שפרסמה ב-"אל ג'דיד", עם איורים של האמן עבד עאבדי, מיוני 1980 ועד מארס 1982. כעבור שנה קובצו פרקי הסדרה בספר שנקרא "מה נסינא" שיצא לאור בהוצאת "אבו סלמא" בחיפה. ב-1986 פורסמה הסדרה שוב תחת הכותרת "חדת'ני אל ד'אקירה  ומדת" (הזיכרון שוחח איתי והסתלק) ביומון הפלסטיני "אל קודס", המתפרסם במזרח ירושלים.

לרגל ציון חמישים שנה לנכבה, ב-1998, פורסמה מהדורה חדשה של הספר ברמאללה בהוצאת "מרכז תאמר", בשם "ומה נסינא או סירת אלשייך משקק אל וואג'ה" (ולא שכחנו, או כרוניקה של הזקן קמוט הפנים). הספר עובד למחזה בשם "זיכרון", שהוצג בשנת 2003 בתיאטרון אלסראיה ביפו, בבימויו של אדיב ג'השאן ובביצועו של הסופר. בשנת 2008 יצא לאור שוב במהדורה חדשה, בהוצאת מרכז בדיל בבית לחם, ובאותה שנה פורסם ברומא בשפה האיטלקית. בתחילת שנת 2009 פורסם בהוצאת אל שורוק בעמאן, ביירות ורמאללה, במסגרת טרילוגיה בשם "סתון עאמן / רחלת אלסחראא" (שישים שנה / מסע מדברי), אשר כוללת שלושה ספרים של נאטור: זיכרון, מסע ועוד מסע (שניהם ראו אור) וחיכיון (ראה אור לראשונה). כולם עוסקים בזיכרון הפלסטיני.

שני זיכרונות לשני העמים

נאטור סיפר כי "בימי נעורי המוקדמים העסיקו אותי השאלות: מה הביא את רוב תושבי הארץ הפלסטינים לעזוב את בתיהם ב-1948? מה הן תחושותיהן של בני דור הנכבה וכיצד חיו בכפריהם ובעריהם? האם זה נכון שפלסטין היא 'ארץ ללא עם, שהמתינה אלפיים שנה לעם ללא ארץ'? לא היה מענה בספרים ובמקורות. פניתי אל הזיכרון של בני הדור הזה. אל הזקנים קמוטי הפנים, שהפכו לפליטים במולדתם. בהתחלה הם סירבו לדבר. הם פחדו כי צלו של הממשל הצבאי רחף עדיין מעל ראשיהם, אך אלה שהיו אמיצים יותר אמרו: 'זהו פצע שעדיין לא הגליד. לא רוצים לפתוח מחדש. הוא מכאיב, מכאיב מאוד'. כאשר גברו על הפחד והכאב, הם שפכו את הכול. בכאב, אך גם בהומור".

עוד אמר נאטור, כי "בדבריהם הייתה השלמה עם גזירת הגורל, אך גם התנגדות להנצחת המצב. השיבה היא לא חלום. היא מציאות שתתממש אחרי הרבה שנים של סבלנות והקרבה. ואם לא הם, אז בניהם. ואם לא בניהם אז הנכדים… כי זכות לעולם לא נמחקת בכוח, אלא בוויתור. אהבתי מאוד את ההומור ואורך הרוח של הזקנים קמוטי הפנים, והבאתי אותו בטקסט כנגד הכאב. הזיכרון, או הנרטיב שבעל פה, הוא הבסיס לנרטיב ההיסטורי של כל עם. אסור לזיכרון של עם לכפות את עצמו על זיכרון של עם אחר. כל עם והזיכרון שלו, ויש להכיר בזכותו של כל עם לפתוח זיכרון ונרטיב משלו, ההכרה בזכותו לזיכרון היא הכרה בקיומו ובחרותו".

"על הארץ הזאת חיים שני עמים, היהודי והערבי-הפלסטיני, ולכל אחד זיכרון. כבן לעם הפלסטיני, אין לי כל בעיה עם הזיכרון היהודי… אך אינני מוכן לקבל שהזיכרון היהודי יכפה את עצמו עליי ועל בני עמי. אינני מקבל את הבלעדיות שלו, ואינני משלים עם ניצולו לתירוץ עוולות היסטוריים ועכשוויים. שני זיכרונות לשני עמים. דיאלוג אמיתי ביניהם והכרה הדדית הם הבסיס להבנה ולפיוס. לכן, אני מאמין כי תרומתי הצנועה לתיעוד זיכרון וגיבוש נרטיב פלסטיני, היא תרומתי הצנועה לדיאלוג ולפיוס".

נ"ע

הרשימה מתפרסמת במדור תרבות בגיליון השבוע של "זו הדרך"