תקציב המדינה לשנים 2024-2023, שאושר ב-24 במאי, ממשיך מגמה ארוכת שנים של הוצאה גבוהה עבור הצבא והכיבוש וצמצום השירותים הציבוריים. כך עולה ממחקר שפרסם השבוע מרכז אדוה שכותרתו: "תקציב המדינה בימים של הפיכה משטרית".

לדברי מחברי המסמך, ד"ר שלמה סבירסקי ואתי קונור אטיאס, "הזעזוע שגורמת ההפיכה המשטרית לכלכלת ישראל מאיים להקטין עוד יותר את צד ההכנסות בתקציב המדינה. המשמעות עלולה להיות צמצום נוסף של השירותים הציבוריים האוניברסליים – אלו שמיועדים לתושבי ולתושבות המדינה כולם, ללא העדפה מגזרית".

ההוצאות הצבאיות מגיעות בישראל לכמעט חמישית מהתקציב כולו. שיעור ההוצאה למימון הצבא מהתוצר המקומי הגולמי (תמ"ג) צפוי להמשיך להיות גבוה בישראל בהשוואה בינלאומית. בשנים 2023 ו־2024 יעמדו תקציבי משרד הביטחון והמשרד לביטחון לאומי יחד  על כ-95 מיליארד שקל בשנה. מתוכם יועברו 21 מיליארד לבן גביר.

ישראל תופסת את המקום הראשון בשיעור ההוצאות הביטחוניות מבין המדינות הקפיטליסטיות המפותחות החברות בארגון לפיתוח ולשיתוף פעולה כלכלי (OECD). בישראל, יותר מ-12% מתקציב המדינה מוקצים להוצאות צבאיות. אחריה ברשימה: קוריאה הדרומית (כ-10%) וארה"ב (כ-8%). בתחתית הטבלה: אירלנד – פחות מאחוז.

פחות הכנסות – פחות שירותים

לדברי חוקרי אדוה, "גם מבחינת מיסוי – אין חדש תחת השמש הישראלית, ונטל המס ממשיך להיות נמוך" בהשוואה למדינות הקפיטליסטיות האחרות. "כאילו לא די בכך, מנתונים ראשוניים שהצטברו משני הרבעונים האחרונים עולה שישנן ירידות בהשקעות בישראל ובגביית המיסים. השערה מושכלת של כלכלנים רבים היא, שהירידה קשורה, בחלקה לפחות, בחששות שמעוררת ההפיכה המשטרית בקרב משקיעים ובעלי הון", הדגישו. התוצאה היא, כאמור, שירותים ציבוריים מדולדלים וברמה נמוכה, וחזרה  לשיעורי  התקצוב הנמוכים של שירותים אלה כבימי טרום הקורונה.

בעוד שבמדינות אחרות ירדה ההוצאה הציבורית האזרחית אחרי תקופת הקורונה לרמת ביניים – מתחת להוצאה בשנות הפנדמיה אך מעל להוצאה הממוצעת בתקופה שלפניה – בישראל המצב רק הוחמר. ההוצאה הממשלתית למימון שירותים ציבוריים חזרה לרמתה בשנת 2005.

בשנת 2022 עמדה ההוצאה האזרחית הממוצעת (ללא תשלומי ריבית או הוצאות צבאיות) במדינות הקפיטליסטיות המפותחות על כ-43% מהתמ"ג, ואילו בישראל היא הייתה רק כ-31% – בדומה לשיעור לפני שני עשורים. "הוצאה נמוכה זו מגבילה את היקפם ואת איכותם של השירותים שהממשלה מספקת לאזרחיה", מצוין בדו"ח. הירידה בהכנסות ממיסוי מקורה בהקלות להון, ולאו דווקא משינוי במדיניות של הטלת מיסים בלתי-ישירים ורגרסיביים (כגון מס ערך מוסף – מע"מ).

סינדרום "המדינה זה אני"

ההפיכה המשטרית העצימה את הקושי להרחיב לאורך זמן את ההוצאה האזרחית ולהעלות את רמת החיים. זאת, עקב ערעור יציבותה של המערכת המוסדית ועקב הפגיעה הצפויה בפעילות הכלכלית.

במרכז אדוה מזהירים שההפיכה המשטרית "מאיימת גם על המעמד הבינוני והבינוני־גבוה, המפעיל את מרבית מנגנוני המדינה ומתפרנס מכך. זאת משני טעמים עיקריים: האחד, החשש שמא הגברת הרשות המבצעת,  לצד החלשת המוסדות 'שומרי הסף', תאפשר לשלטון יד חופשית להנהגת מהלכים שרירותיים, שיפגעו ביציבות התפקודית של זרועות המדינה, שהן כאמור מקור ההכנסה והשירותים שמהם נהנים רבים מקרבם; הטעם השני, החשש שמא הריכוזיות השלטונית תאפשר מהלכי מדיניות מגזריים".

"מעל כל אלה, ישנו החשש שמא ראשי השלטון כבר מתפתים לראות את עצמם כפי שלואי ה־14 ראה את עצמו: 'המדינה זה אני'. כאשר 'המדינה זה אני', תקציב המדינה הוא בעצם תקציבו האישי של השליט", סיכמו.

לעיון במסמך:

https://adva.org/wp-content/uploads/2023/09/budget2023-2024.pdf