שיחה על העיתונות הישראלית, המלחמה בעזה וכיבוש השטחים הפלסטיניים בהשתתפות העיתונאית עמירה הס ("הארץ") התקיימה נערכה ביום חמישי 20 בפברואר באולם הגדה השמאלית בתל-אביב. השיחה בהנחיית דוד מרגלית התקיימה במסגרת האירועים שמארגנת מערכת "זו הדרך" לציון 60 שנה להופעת השבועון.

עמירה הס, קול ביקורתי מאוד בעיתונות המקומית, נולדה בירושלים להורים ניצולי שואה שהיו פעילים במפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). אביה אברהם, יליד רומניה, היה חבר בוועד המרכזי של המפלגה. אמהּ, חנה לוי, ילידת סרייבו, הייתה אף היא פעילה קומוניסטית שהצטרפה לפרטיזנים של טיטו במלחמתם לשחרור יוגוסלביה מהכיבוש הנאצי. לאחר מלחמת העולם השנייה הגיעו הוריה לישראל והתגוררו תחילה בירושלים. בספרה "לשתות מהים של עזה" כתבה הס כי לזיכרון אמה – של הנשים הגרמניות שהתבוננו באדישות ביהודיות שהובלו לברגן בלזן –  היתה השפעה על סלידתה מאדישות כלפי כל עוול.

הס החלה לעבוד כעיתונאית ב-1989 ומ-1991 היא כתבת לענייני הכיבוש ב"הארץ". חייה ועבודתה תועדו בסרט "לאן את נוסעת?" שצולם בשנת 2000. בימים אלה היא כותבת ספר נוסף על הקולוניזציה בחסות הסכם אוסלו.

בין השידור מרמאללה לשידור מתל-אביב

"יצאתי הבוקר מרמאללה ותוך כדי נהיגה האזנתי לכתבה של כ-10 דקות ששודרה ב'קול פלסטין' על הנזקים שגורם הצבא הישראלי בערים ובמחנות הפליטים בצפון הגדה ועל סבלם של רבבות העקורים שהחיילים גירשו מבתיהם", פתחה הס את שיחתה. "לאחר מכן עברתי לרשת ב' והקשבתי לריאיון שערכה ליאת רגב עם מומחה לטראמפ שלדבריו מיודד עם ההוגה האמיתי של תוכנית הטרנספר שפרש נשיא ארה"ב. המרואיין שיבח את התוכנית ואף תיאר מלונות על החוף ומאחוריהם בניינים המתנשאים ל-50 קומות – כמו בסין שבהם יתגוררו תחת מעקב צמוד התושבים הפלסטינים. המרואיין גרס שפלסטינים יוכלו גם לגור ברבבות דירות ריקות באירלנד, שתקלוט אותם כי היא הרי כל כך פרו פלסטינית. המראיינת הודתה שהרעיונות מרתקים. הס תהתה: "מה אני אגיד? עשרות קילומטרים בלבד מפרידים בין התחנות, אבל הן מתארות שתי פלנטות נפרדות".

הס תהתה אם הנחת היסוד של ההזמנה לפגישה –  דיון בעיתונות שמעלה בתפקידה –  היא במקום. "נכון שיש הערכה רבה למי שמבצע תחקירים וחושף לכלוכים ומה שגורמים פוליטיים רוצים להסתיר.  אבל העיתונאי ובטח העורך הם גם תבנית נוף מולדתם. והיא  – במודע או שלא במודע –  מתערבת בהגדרת התפקיד העיתונאי ובביצועו.  תמיד יש המגבלה האובייקטיבית של שפע עניינים לחקור, לסקר.  איך בוחרים? מהי ההירארכיה של עורכת? לכל אחד יש מסננת. והמסננת של רוב כלי התקשורת הישראלית היא לאומנית ומיליטריסטית.

דיקטטורה ליהודים ודיקטטורה לערבים

שינויים חשובים וחיוביים בגישה העיתונאית הישראלית – למשל בענייני אפליית ודיכוי האישה או תאונות עבודה –  הושגו הודות לפעילות נמרצת של תנועות ויוזמות חברתיות, אמרה הס. כאן העיתונות הבינה את תפקידה – כמפקחת ומבקרת של מוקדי הכוח והשליטה.  אבל ככל שמדובר בשליטה בפלסטינים, החברה הישראלית-יהודית היא הרי השולטת והמרוויחה מהשליטה, וזה מתבטא בחוסר היכולת והרצון של עיתונאים לעשות את המובן מאליו: לפקפק בכל המידע היזום הזורם ממוקד הכוח, בראש ובראשונה הצבא ומנגנוני הביטחון באופן כללי. ובטח בזמן מלחמה. המקבילה של תופעה זו היא המחאה נגד ההפיכה המשטרית.  כלי תקשורת מרכזיים,  כמו מובילי המחאה ומשתתפיה, הזכירה הס,  ידעו למתוח ביקורת קשה על הצמד נתניהו-לוין והדיקטטורה ליהודים שהחוקים שלהם מקדמים. אבל לא הקפלניסטים ולא העיתונאים עשו את הדבר הבסיסי – לקשר זאת עם הדיקטטורה הקיימת עשרות בשנים נגד הערבים. "עיתונאים חייבים לפקפק בכל המידע היזום הזורם מכל מוקד כוח, בייחוד כאשר אותם מוקדי כוח עוסקים בדיכוי ובאפליה", הדגישה.

הס לגלגה על הפרשנים שיודעים כל מה שהחמאס רוצה ומתכנן, כאילו היו בחדרי החדרים שלו, בלי הצניעות המתחייבת אחרי ההלם של ה-7 באוקטובר.  אחד מהכתבים אמר שמצרים אינה רוצה לשכן את העזתים כי הם ברובם תומכי חמאס.  "והרי בשל ההרג וההרס דווקא ברצועת עזה ההתנגדות לחמאס היא הגבוהה ביותר", אמרה.  בתשובה לשאלות, מתחה הס ביקורת קשה הן על הרשות הפלסטינים והנומנקלטורה שטיפחה (שכבה פקידותית-שולטת שמרוויחה מהסטאטוס קוו)  והן על חמאס: "ישנה שאלה מרכזית שהציבור הפלסטיני לא רוצה להתמודד איתה: האם המאבק המזוין מקדם את העניין הלאומי או דווקא פוגע בו?".

עוד בנושא:

חמישה עיתונאים פלסטינים נהרגו בהפצצה ליד בית החולים אל-עוודה ברצועת עזה