שנתיים מתחילת המלחמה בעזה. מאות אלפים יוצאים לרחובות בקריאה להפסקת אש, להחזרת החטופים ולהגנה על הדמוקרטיה. אך מעמד העובדים על ארגוניו הגדולים נותר ברובו מחוץ למעגל המחאה. ההסתדרות אינה מגיבה, איגודי העובדים שותקים, והמחאה עצמה מתקשה לדבר בשפה שמובנת לעובדים. על רקע זה התקיים בגדה השמאלית בתל אביב הכנס "המחאה והעובדים", שניסה לנתח את שורשי הנתק ולשרטט כיוונים אפשריים לגישור.

בכנס נשאו דברים ד"ר אפרים דוידי, חבר הנהגת ההסתדרות לשעבר; יאיר טרצ'יצקי, ממייסדי ארגון העיתונאים; ד"ר עו"ד מורן סבוראי, ממובילות "ישראל עוצרת"; ד"ר ליאת סאבין בן שושן מהקולקטיב המזרחי אזרחי; ד"ר עו"ד יפעת סולל, יו"ר ברית הקואופרטיבים לצדק חברתי–כלכלי–סביבתי ועו"ד מור סטולר, חברת סיעת חד"ש בבית נבחרי ההסתדרות.

הביקורת החריפה ביותר ניתחה על ההסתדרות ועל איגודי העובדים, שלדעת הדוברים כשלו באופן עמוק הן מול ההפיכה המשטרית והן מול המלחמה בעזה. ד"ר דוידי נימק: "נהרגו כ־60 אלף עזתים, אך גם מאות עובדים ששירתו בצבא הכיבוש – והאיגודים כשלו בהגנה על חיי חבריהם". הנהגת ההסתדרות, אמר, לא רק מתעלמת מההשלכות המעמדיות של המלחמה – זו שהציבה עובדים ישראלים, רבים מהם מאוגדים, מול עובדים פלסטינים מובטלים – אלא אף מתרברבת בתמיכתה בלחימה. "יו"ר ההסתדרות, ארנון בר־דוד, הצטלם בגאווה חותם על פגזים במפעלי תעש המופרטים. זו בגידה בערכי מעמד העובדים ובערכים אנושיים בסיסיים", ציין.

דוידי הדגיש כי האיגודים גם אינם נאבקים ברווחי ההון העצומים שנצברו במהלך המלחמה בזמן שיוקר המחיה מרקיע שחקים. לדבריו, בניגוד לאירופה, שם מתקיימים דיונים על חרם על סחורות מישראל ואף שביתות כלליות נגד המלחמה, בישראל "לא ניתן אפילו לחלום על צעדים כאלה במציאות האיגוד-מקצועית הנוכחית".

בר-דוד: תם עידן המאבקים

טרצ'יצקי הציב את הכשל בהקשר היסטורי רחב:  הברית בין מחנה המרכז-שמאל לבין איגודי העובדים קרסה כבר לפני עשרות שנים. ההכרזה של בר־דוד, עם כניסתו לתפקיד ב-2019, כי "תם עידן המאבקים" סימנה לדעתו את נטישת הכלים של המאבק. המחנה הליברלי מצדו לא עשה דבר כדי לשנות זאת. לכן כשפרצה המחאה וגורמים שהתנגדו לשביתות בעבר דרשו מההסתדרות לשבות – בר־דוד כצפוי דחה זאת. "השינוי לא יקרה כל עוד המחנה שרוצה שלום ודוגל בערכים ליברליים לא יבין את האינטרסים של איגודי העובדים ולא יציע להם אלטרנטיבה", הדגיש טרצ'יצקי.

עו"ד סטולר הרחיבה את ניתוח הפער הזה בהגדירה את המחאה כ"מנותקת ביותר שיכולה להיות מציבור העובדים". לדבריה, המחאה דורשת מההסתדרות לשבות, אך אינה מתעניינת בשאלה לאן מובילים את העובדים השובתים או כיצד מגינים עליהם. "כשרוצים שביתה – צריך גם להסביר לאן אנחנו הולכים", אמרה.

הדוברים בכנס הצביעו גם על תהליכים פנימיים שהחלישו את האיגודים עצמם. ד"ר סבוראי ביקרה את סירוב ההסתדרות לשבות כבר בראשית ההפיכה המשטרית ב־2023, למרות שלדבריה "איגודי עובדים לא יכולים להתקיים בחברה שאינה דמוקרטית". אפילו הפגיעה הכלכלית בעובדים במהלך המלחמה, הדגישה, היא עילה מספקת להכרזת סכסוך עבודה, אך נדרשת לכך עבודת שטח אמיתית.

הם מפחדים

ד"ר סולל ציינה כי את ראשי ההסתדרות מאפיין כיום פחד עמוק המונע מהם לעסוק בנושאים מהותיים. "הם מחזיקים בארגון בציפורניים ופוחדים שיאבדו שליטה. לכן לא מסבירים לעובדים את חשיבות השתתפותם בקבלת ההחלטות", אמרה. לדבריה, מצב זה מוביל לכך שההסתדרות מתייצבת למחאה על פגיעה בדמוקרטיה מעמדת חולשה. עו"ד סטולר הצביעה על שבר אידיאולוגי עמוק אף יותר: "ההסתדרות לא רק מתביישת באידיאולוגיה מעמדית – היא פשוט איבדה אותה לגמרי". לדבריה, הארגון פועל כיום יותר כ"מועדון צרכנים" מאשר ככלי לשינוי חברתי, ומתמקד בלוביזם בכנסת במקום בפעילות פוליטית רחבה.

ד"ר סאבין בן שושן הציעה הסבר נוסף לשתיקת האיגודים: זהות. לדבריה, רבים מראשי האיגודים כיום מזדהים עם הימין. צה"ל, אחד המעסיקים הגדולים במשק, מספק לעובדיו יציבות תעסוקתית המקשה על התנגדות למלחמה. הימין הפופוליסטי, ציינה, ניכס את השיח הזהותי ומשתמש בו ככלי המנתק את המזרחיות מסולידריות עם קבוצות מוחלשות. "המזרחיות הפכה קרדום לחפור בו במקום להיות בסיס לסולידריות", אמרה. היא קראה לחדש את החיבור בין מאבקים זהותיים למאבקים מעמדיים.

עו"ד סטולר סיימה את דבריה באזהרה כי המדינה כבר נוקטת צעדים יזומים למניעת התקוממות חברתית רחבה, בהם תשלומים חסרי תקדים עבור ימי מילואים המונעים אבטלה המונית. עם סיום המלחמה, העריכה, עלולה ישראל להתמודד עם משבר כלכלי חריף. "אנחנו ניצבים לפני קטסטרופה. לכן בצד שמירה על הדמוקרטיה, חייבים לקדם גם התארגנות מעמדית אמיתית במסגרת איגודי העובדים", אמרה.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/139234