שנה למלחמת ההשמדה בעזה: חשבון נפש פוליטי

אנו בעיצומו של אירוע היסטורי אשר עדיין רחוק מסיומו. איננו יודעים כיצד יסתיים, או מה תהיה המציאות באזור בסופו. לכן, כתיבה על מלחמה זו עם סיום שנתה הראשונה היא בגדר ספקולציה. כשם שתחזיות ופרשנויות שונות לא התממשו, גם מאמר זה עלול להיכשל בקריאת המצב. עם זאת, אני סבור שאין מנוס מן הכתיבה – לא בשל היומרה לקבוע מה ילד יום, אלא מתוך תחושת חובה לנהוג בכנות עם עצמי. אני כותב דברים אלה הן כאדם מן השורה, הן כבן לעם הנטבח, והן כמי שמצא עצמו – בצדק – חייב דין וחשבון, כמזכיר חד"ש וכחבר במזכירות ועדת המעקב של הציבור הערבי בישראל.

מה שברור לחלוטין היום הוא שעזה – המכוסה תלים של הריסות בתים, הספוגה בדמם של 41,118 הרוגיה ועשרות אלפי פצועיה, ובדמעותיהם של מאות אלפי עקוריה ומשפחותיה השכולות – היא שדה המערכה. מערכת זו ניטשת לא רק על עתיד הרצועה ועל זכויותיו של העם הפלסטיני, אלא על דמותו של המזרח התיכון החדש.

לא רק עזה או לבנון משתנות, אלא האזור כולו. סערת ה-7 באוקטובר לא פסחה גם עלינו, בני העם הפלסטיני, החיים במדינה אשר מוסדותיה הברבריים מבקשים להשמידו.

סערת ה-7 באוקטובר נראתה כאירוע אדיר ממדים, כמעט אסון טבע. לכן, כפי שעושים אנשים הגיוניים בעת אסון טבע, התחבאנו בבתינו, ולו לזמן קצר, וקיווינו שהסערה שבחוץ לא תהרוס את כל אשר בנינו. לא כולנו פחדנו וחששנו באותה מידה. חלקנו התאוששנו מהר יותר, ויש גם כאלה שעדיין מתחבאים. אך ברור שההימור על עקירת עץ הישרדותנו, גם אם חלק מענפיו נשברו, נכשל.

אף על פי כן, גם אנחנו משתנים, כשם שמשתנה האזור כולו. מאמר זה הוא ניסיון לקרוא כמה משינויים אלה מנקודת מבט של בן העם הפלסטיני ואזרח ישראלי. מאז ה-7 באוקטובר תרים רבים מאתנו אחר האזרחות, אותה חשבנו לגדר יציבה שתגן עלינו מפני הפשעים שביצע הכיבוש נגד בני עמנו חסרי האזרחות. היכן היא "המדינה העמוקה", אשר חלקנו דימינו לכיפת ברזל נגד הגזענות וההסתה? והיכן הם השותפים היהודים?אך שתי השאלות המסוכנות ביותר אשר הוצבו בפנינו הן: היכן ההנהגה בה שמנו את מבטחנו, והיכן אנחנו – אנו אשר נהגנו להשמיע את קולנו ברחובות ובכיכרות.

בין האזרחות למדינה העמוקה

סוגיית אזרחותם של הערבים בישראל ומעמדם במדינה העסיקה את שני הצדדים במערכת היחסים מאז ראשיתה. בשנה האחרונה עוברת גם מערכת יחסים זו תהליך שינוי. כדי להבין את מורכבותה, עלינו לבחון את התפתחותה ההיסטורית. הנכבה הותירה אותנו, הפלסטינים אזרחי ישראל, כקבוצת יתומים הנתונים לחסדי הממסד. הועידו אותנו להיות חוטבי עצים ושואבי מים, אך אנו סירבנו להשלים עם תפקיד זה והפכנו לקבוצה לאומית גאה הדבקה בזהותה ומתעקשת לשמר את צביונה של מולדתנו. כך הפכנו לאחת הטעויות הקשות ביותר של המפעל הציוני, שבניו נוזפים כעת באבותיהם בלחישה מבוישת: "איך הרשיתם לעצמכם להשאיר אותם בקרבנו? איך הרשיתם לעצמכם לא להשלים את המשימה?!"

אך כעת אנו ניצבים בפני דור ישראלי חדש – דור שלא התעצב בכור ההיתוך הממלכתי של בן גוריון. הדור הנוכחי נולד והתחנך על ברכי ישראל הפשיסטית הגלויה. הישראלי החדש לא חש מבוכה להתעלות על אבותיו, ולאיים בהשלמת המלאכה אשר לא השלימו!

"נכבה שניה" – כך צעקו לעברנו שוב ושוב בשנים האחרונות, ואנו התעלמנו. לא דאגנו, אולי מפני שחשבנו שסיסמאות כאלה הן טירוף גזעני מנותק, או משום שהיינו בטוחים כי דבר כזה לא יכול לקרות לנו, בניו של הדור הזקוף. בשנה האחרונה, המלחמה הראתה לנו כי התוכניות למימוש האיום כבר קיימות. לנו, שחשבנו את עצמנו לחזקים יותר מהדור של סבינו, גילתה המלחמה את הסכנה שבהתעלמות מהפשיזם המשתולל.

השינויים המתחוללים בחברה הישראלית ראויים לניתוח מעמיק. שינויים אלה אינם תוצאה של ה-7 באוקטובר, אף על פי שאירוע זה היה זרז משמעותי ליציאתו של המשטר הציוני החדש מארון הפשיזם. אל לנו לשכנע את עצמנו כי אנו מתמודדים עם עשבים שוטים או נוער שוליים, וכי התופעות הפשיסטיות יעלמו עם נפילתה של הממשלה הנוכחית. אף אין זה נכון כי הפשיזם הוא תגובה לעליית התודעה הלאומית בקרב הציבור הערבי. הפשיסטים רגישים מאוד אפילו לשיח על שוויון זכויות אזרחי, החף מכל שאיפה לאומית. כל אזרח ערבי המגיע לעמדת קבלת החלטות מוציא אותם מכליהם, ואחת היא אם הוא בממשלה, באקדמיה או במערכת הבריאות. מה שמרגיז את הגזענים יותר מכל הוא שילדי "האחר" דומים לילדיהם – כפי שמתרחש כעת עם התקדמותה של החברה הערבית בשוק העבודה ובתחום ההשכלה הגבוהה.

הדור הציוני החדש לא מתבייש להפגין גזענות גלויה כלפי ערבים, כולל אזרחי המדינה, והוא אינו מתעניין בהשלכותיה של גזענות זו על מעמדה של ישראל בקהילה הבינלאומית. עם זאת, לממסד הישראלי עדיין יש שני שיקולים מרכזיים לטובת שיפור מצבם של האזרחים הערבים. הראשון הוא כלכלי גרידא: ניצול העובדים הערבים במסגרת שוק העבודה, במטרה לחזק את הכלכלה הישראלית. השני הוא כלכלי ופוליטי: טיפוח מעמד בינוני ערבי, העסוק בהתקדמותו הכלכלית ובהישגיו המקצועיים וחושש לסכנם באמצעות התנגדות לסטטוס-קוו.

בנקודה זו עלי להדגיש כי אינני מקבל את התפיסה לפיה התקדמותו הכלכלית של הציבור הערבי היא תוצאה של מזימה שלטונית. במציאות, רוב "סיפורי ההצלחה" בציבור הערבי הם תוצאה של מאבק, התנגדות והתמודדות עם קשיי החיים. מציאות מורכבת זו מציבה בפנינו אתגר פוליטי: כיצד נשכנע את המעמד הבינוני המתגבש לעמוד לצדנו ולא נגדנו, למרות הפיתויים שמציעים השלטונות? זאת במיוחד כאשר רבים במעמד זה מועסקים בשירות הציבורי ובשורות המדינה העמוקה.

כל המשתנים הללו משתקפים במדינה העמוקה. אינני מסכים עם אלה הטוענים כי המדינה העמוקה אינה קיימת, או כי אינה משפיעה על חיי האזרחים הערבים. המדינה העמוקה קיימת ללא ספק, ובמקרים מסוימים היא אף מנעה עוולות נגד הציבור הערבי – במיוחד בתחומים שאינם קשורים במישרין לסכסוך הלאומי, כמו תקציבים אזרחיים. במקרים אחרים, היא העדיפה שיקולים "מקצועיים" על פני שיקולים גזעניים. אך במקרים רבים אחרים, ואולי אף ברוב המקרים, היא הסוותה את השיקולים הגזעניים בכסות של שיקולים מקצועיים.

כעת ניצבת המדינה העמוקה המומה ומבולבלת בפני הישראלי החדש, אשר מבקש למוטטה באמצעות ההפיכה המשטרית. להפיכה זו כמה מאפיינים חשובים:

ראשית, המדינה העמוקה הייתה למטרה של מסע הפחדה, והפחדה זו אף התמסדה ועברה לגיטימציה. רדיפת עובדים במגזר הציבורי כבר לא מוגבלת לאיומים של פוליטיקאים בטיקטוק, אלא התפתחה להתקפה שיטתית על מעמדם המשפטי. משרות רבות מוגדרות מחדש כ"משרות אמון", התלויות בשביעות רצונו של הממונה הפוליטי. מעמדם של איגודי העובדים וההסכמים הקיבוציים מתערער, וכל עובד מוצא את עצמו בקרב אינדיבידואלי להגנה על עצמו.

שנית, המדינה העמוקה נחדרה בידי הימין הפשיסטי, שהציב לעצמו כיעד את כיבושה – כפי שעשה בתקשורת, במערכת המשפט ובתחומים נוספים. נכון כי אחוז הערבים במדינה העמוקה עלה, אך הוא עדיין קטן מאוד – במיוחד במוקדי קבלת החלטות. יתר על כן, העובד הערבי מגיע בדרך כלל למקום עבודתו כשהוא מצויד רק במקצועיותו ובערכיו, בעוד שאנשי הימין מגיעים חמושים בתוכניות אותן עיצבו עמותות גדולות ומכוני מחקר.

שלישית, המדינה העמוקה כבר אינה מסוגלת להתעלם מעמדותיהם של מנהיגי הימין הקיצוני. בעבר היו אלה סיסמאות פופוליסטיות וריקניות, אך בשנים האחרונות עומדות מאחוריהן עמותות ימין כמו "פורום קהלת", היודעות כיצד לתכנן תוכניות מפורטות ליצירת "נכבה חדשה" נגד קיומנו – הערבים אזרחי ישראל. כל זאת בשפה יבשה ורשמית, שנראית מקצועית ועדכנית לעילא.

לאן נעלמו הרחוב הערבי והנהגתו?

כאשר שאלת המנהיגות או האליטות עולה, אנשים מביטים קודם כל אל המפלגות ואל נציגיהן בכנסת. אך השנה האחרונה מחייבת את כולנו לחשבון נפש – מהמנהיג והפעילה הפוליטית ועד איש התקשורת, האקדמאית והאמן. אין ספק כי הממסד ידע כיצד להלך אימים על מגזרים אלה, באמצעות סימון אישים בולטים "בשידור חי" למען יראו וייראו.

ביחס למפלגות הפעילות בחברה הערבית, לא נחדש אם נסביר כי הן סובלות מאותה הידרדרות המאפיינת מפלגות בישראל וברחבי העולם בכלל. לכך נוסף במקרה שלנו הידוק אחיזת החנק מצד הרשויות באמצעות רדיפה, הסתה והפחדה. תופעות אלה לא נולדו במלחמה הנוכחית, אך הסלימו באופן ניכר עם הניסיונות להוציא אל מחוץ לחוק כל מחאה נגד המלחמה, ועם הרדיפה האישית נגד מספר רב של פעילים ומנהיגים פוליטיים.

כל אלה פגעו ביכולתן של המפלגות לפעול, כמו גם בהיענות הציבור לקריאותיהן. כמו כן, לראשונה נעלמו מהרחוב הערבי תנועות שדחקו את המפלגות לפעולה, כמו הפגנות הצעירים שהצליחו בעבר להניע את המפלגות להגביר את מאמציהן. "פרובוקציות" אלה, במובנה החיובי של המילה, גם לא באו מצד אקדמאים או אנשי תקשורת, כפי שקרה בעבר – ההפך הוא הנכון.

על אף שהתפקיד שמילאו המפלגות והתנועות הפוליטיות בשנה האחרונה אינו מספק, אני יכול לקבוע בביטחון כי המפלגה הקומוניסטית וחד"ש היו הכוחות הפוליטיים הבולטים ביותר במאבק נגד המלחמה. לעומת זאת, נציגיה של מפלגה מסוימת סירבו אפילו לכנות את הטבח המתמשך "פשע" מתוך חשש לתיק המיניסטריאלי המיוחל, ואילו מפלגה אחרת שותקה מעצם המחשבה על הוצאתה אל מחוץ לחוק.

חד"ש ומק"י הפכו מטרה למאמצי דיכוי מצד השלטון. זרועותיו ניסו למנוע את כינוס מועצת חד"ש הארצית, פשטו על סניפנו בנצרת, הוציאו צו סגירה למועדוננו בחיפה, עצרו רבים מפעילינו והסיתו נגד חברי ההנהגה וחברי הכנסת. אך אנו לא ויתרנו, ארגנו הפגנות ואתגרנו את המשטרה. חברינו ארגנו את מסע גיוס התרומות ההומניטרי "חשוב על עזה", והתנגדו לניסיונות לבודד את הציבור הערבי באמצעות הקמת "שותפות השלום" היהודית-ערבית.

אך העובדה שעשינו יותר משעשו אחרים אין משמעה כי אנו שבעי רצון עם התוצאות שהשגנו עד כה. השאלה החשובה אינה אם פעלנו טוב יותר מאחרים, אלא האם עשינו כל מה שדורש מאתנו האתגר ההיסטורי בפניו אנו ניצבים.

עלי לקבוע כי התשובה שלילית. הקשיים הסובייקטיביים והאובייקטיביים מחייבים אותנו לערוך חשבון נפש, אך לא פחות מכך דרוש רב-שיח לאומי שיתקיים בחסות ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל. אני סבור כי עלינו לנסות להשיב על השאלה: כיצד משכנעים אנשים בנחיצות המאבק? כיצד נציע לציבור אמצעים יעילים למאבק, מבלי לסכן אותו? שאלה זו מקבלת משנה תוקף כאשר אנו לוקחים בחשבון את הסיכון הרב שנוטלים על עצמם אלה שיוצאים להפגין, ביחס לאפשרות המוגבלת עד מאוד להשפיע ולחולל שינוי במציאות.

פעם נהגנו לצאת להפגין מתוך ביטחון שחלקנו עשויים "לשבת במעצר לילה או שניים… לא נורא". היום, אנו יודעים כי לילה במעצר אינו מה שהיה פעם. כמו כן, התקנות החדשות, שהותקנו כביכול לשעת חירום ולמאבק בטרור, מביאות לעתים קרובות לענישה מופרזת כפי שהיה באירועי מאי 2021. גם היכולת להשפיע על המציאות הפוליטית הצטמצמה. בציבור הערבי מסתכלים על הפגנות הענק בתל אביב וברחבי העולם, ואומרים לעצמם כי להפגנות קטנות יותר איש לא ייחס חשיבות.

אל לנו להשלים עם קולות אלה. עלינו להמשיך ליזום פעולות מחאה – ולו רק כמסר פנימי לנו ולילדינו, כי אנו מסרבים להתרגל לזוועות ולנרמל את הטבח. אך דבר זה ישכנע רק את מעגלי הפעילים, שהושפעו גם הם ממצב הבלבול וההפחדה השורר בחברה.

היכן הם השותפים היהודים?

משטרים פשיסטיים נוהגים לבודד את המיעוטים וללהק אותם לתפקיד "האויב מבית". בתגובה, מיעוטים רבים מאתגרים ניסיונות אלה באמצעות בניית גשרים ושיתופי פעולה עם הכוחות המתקדמים בקרב קבוצת הרוב. המעגלים הקרובים ביותר למיעוט בחברת הרוב הם ללא ספק הכוחות הדמוקרטיים והאנטי-פשיסטיים. במקרה שלנו, אלה הקומוניסטים היהודים, חברי חד"ש והאנטי-ציונים אשר מתנגדים לפשיזם ולעליונות היהודית. עם זאת, הממסד הציוני עושה דמוניזציה לקבוצות אלה ומבקש להפוך את הקשר עמן לסיבה נוספת לבידודנו. לדעתי, עלינו להתנגד לניסיון זה ולבנות שותפות אסטרטגית איתנה עם קבוצות אלה, למרות החלשתן בידי הממסד. מתוך השקפה זו, המפלגה והחזית פעלו לאחד את כל כוחות השמאל העקבי המתנגדים למלחמה תחת מטריית "שותפות השלום" – יוזמה שאני גאה להימנות עם מקימיה.

לצד זאת, עלינו לחשוב כיצד להגיע למעגלים רחבים יותר בציבור הישראלי, גם אם הם שותפים לקונצנזוס הציוני. פנייה זו כרוכה בקשיים: רבים ב"מרכז-שמאל" מזדנבים מאחורי הימין הפשיסטי. גם כאשר הם חלוקים עליו בשאלות פנים-ישראליות, רבים מהם ממהרים להתייצב מאחורי התקפתו על כל דבר פלסטיני – כולל אנחנו.

אך המציאות משתנה במהירות, ומחובתנו לעקוב – אפילו באמצעות זכוכית מגדלת – אחר הסתירות בתוך קבוצות אלה וקווי השבר המתרחבים ביניהן. אני סבור כי כל מי שיבחן באופן יסודי את תנועת המחאה בארץ, למרות שהנהגתה מזדנבת מאחורי הימין, יגלה בתוכה קבוצות שהחלו לנקוט עמדות ברורות ונועזות יותר. מה שהחל בסיסמא בת מילה אחת – "לך" – התרחב לדרישות נוספות המתנגדות לגזענות ולכיבוש. עם זאת, דרישות אלה עדיין רחוקות מלב המחאה, וכן ממפלגות האופוזיציה הדהויות השותפות בפשעי השלטון.

היחסים עם כוחות אלה מורכבים, והנהגת החברה הערבית מוכרחה ללמוד אותם ברצינות ולא לזלזל בהם. אך רבים ב"מחנה המרכז-שמאל", שעשויים להיות שותפים טבעיים במאבק נגד הפשיזם, רואים באזרחים הערבים בנק קולות בו ניתן להשתמש לצרכיהם. לשם כך הם החלו בעשור האחרון להקים תעשייה חדשה בחברה הערבית: תעשיית דעת הקהל. באמצעות סקרים, מחקרים וקמפיינים ממומנים במדיה החברתית, הם שואפים ליצור פער בין הציבור הערבי לבין הנהגתו הפוליטית.

מה שמסבך את העניינים הוא שכוחות אלה מצויים לעתים בהסכמה עם חלקים מהנהגת הציבור הערבי, לדוגמא בקמפיינים להעלאת אחוז ההצבעה, ולעתים הם מצויים בהתנגשות – למשל בשאלת ההצטרפות לממשלה, בחתימה על הסכמי עודפים או בהכרזה על שביתה.

כוחות אלה נוהגים להאשים את חד"ש ומפלגות ערביות נוספות אשר סירבו להצטרף לממשלת בנט-לפיד באחריות להידרדרות המצב הנוכחי. האשמה זו היא כמובן שגויה, ולו משום שבישראל רק חברי הקואליציה יכולים להפיל אותה. אך אני מבקש לטעון טענה הפוכה: הנרטיב של הימין הגזעני על ערבים היושבים סביב שולחן קבלת ההחלטות (אפילו אם כסאותיהם נמוכים ולא יציבים) אפשר לו לתמרן את דעת הקהל נגד ממשלה זו, ונגד כל תפקיד פעיל של אזרחים ערבים במגרש הפוליטי הישראלי – מה שהימין הגזעני מכנה בשם "חשיבות ההסתמכות על רוב יהודי".

מה יש לעשות?

אינני מתיימר להשיב תשובה מלאה על שאלות אלה, הנראות לפעמים כמותרות שעה שהחברה הערבית טובעת במערבולת של אלימות ופשע מאורגן. אולם אפילו בזמן האינתיפאדה השניה ואירועי אוקטובר 2000, בעת הפשעים שביצעו "היונים" ממפלגת העבודה, התמורה לעבר הפשיזם בחברה הישראלית לא הייתה כה ברורה כפי שהיא כיום. התחושה הרווחת אז הייתה כי אפשר לאחות את השבר באמצעות הגדרה מחדש ותיקון של יחסינו עם המדינה. ברוח זו ניסחה הנהגת החברה הערבית את "מסמכי החזון", אך תגובתו של הממסד הישראלי הייתה להפיל את המיעוט הערבי מקודקודה של "פירמידת מאסלו" אל תחתיתה. במקום תביעות פוליטיות וביטוי עצמי, האזרחים הערבים נאלצים לחשוב בראש ובראשונה על ביטחונם האישי. למרבה הצער, הממסד הצליח בכך. אם כך, כיצד נגיב לאיומי הפשיזם המשתולל? כיצד נבטיח את קיומנו ואת קיום הדורות הבאים, בצד חיית טרף שמפרה את כל כללי הדו-קיום?

כדי להשיב על שאלות אלה נדרש מאמץ קולקטיבי בחשיבה, בתכנון וביישום. מאמר זה הוא בגדר ניסיון להציב שאלות ולקרוא לרב-שיח לאומי, כדי שכל אחת ואחד מאתנו יתרמו מיכולתם בהגנה על עצמנו כפרטים וכקבוצה – בין אם בלימוד קורסי הגנה-עצמית לנוער, בהקמת ועדי שכונות, ועדות עממיות ומסגרות איגוד-מקצועי להגנה על העובדים ועל הצעירים, ובמטרה להגביר את החוסן החברתי ולהעלות את רמת המעורבות העממית במאבק. עלינו להבטיח שהפגנות לא יישארו נחלתם של צעירים בלבד, בעוד שבעלי האמצעים בחברה הערבית מצקצקים על "שתיקת ההנהגה" בעודם מסרבים להשתתף בפעולות מחאה עליהן הם עלולים לשלם מחיר קטן – ולו רק שביתה בת יום אחד, על חשבון ימי מחלה!

עם זאת, לא נוכל לברוח מן השאלה: מה עלינו לעשות נוכח נחישותו של הממסד הישראלי לחצות את הקו המסוכן ביותר ולמחוק אותו? האם נסתפק בהיאחזות באזרחות הישראלית, אותה השגנו תוך הקרבה אדירה? או שמא נחזק, לצד אזרחותנו, את קשרינו עם בני העם הפלסטיני בכל מקומות מושבו, ונפעל יחד עם מוסדותיו למען הפרויקט הלאומי הפלסטיני? אולי נסתמך על שירו של מחמוד דרוויש, "בשבח הצל העליון": "מה רחבה המהפכה / מה צרה הדרך / מה גדול הרעיון / מה קטנה המדינה".

חשובות שאלות אלה והשיחה שהן מחייבות ככל שיהיו, המשימה הדחופה ביותר כעת היא לחזק את מחאתנו ולהרים את קולנו נגד מלחמת ההשמדה בעזה ובלבנון. ללא הצבת מחויבות מוסרית זו בראש מעיינינו, עיסוק בעצמנו בשעה שכזו לא יהיה אלא אנוכיות, אשר אינה הולמת את הציבור הערבי-הפלסטיני בישראל ואת תפקידו ההיסטורי בשחרור עמנו ממלתעות הכיבוש ובמימוש זכותו להגדרה עצמית.

 

המאמר התפרסם במקור בשפה הערבית בעיתון "אל-אתחאד".