מאת חסאן טואפרה, סטודנט לחשבונאות וכלכלה, מזכיר תא חד"ש באוניברסיטת העברית וממקימי תנועת "קמפוס לכולנו".

כבר חמישה חודשים יושבת בפרנק סינטרה אגודה חדשה, די והותר זמן כדי שנעשה חשבון נפש ונשאל את עצמנו – למי שייכת האגודה הזאת? למען הסר ספק  של מנהיגי האגודה, מטרת העל של אגודת הסטודנטים היא קידום ענייני הסטודנטים באוניברסיטה העברית ובכלל זה ייצוג ציבור הסטודנטים כולו. האגודה הנוכחית דאגה לקדם את ענייני כולם חוץ מציבור הסטודנטים עצמו. די להזכיר את רצף הפרשיות האחרונות כדי להיווכח בכך: הדלת המסתובבת של תא לביא, המכרזים התפורים של רכזי האגודה, מלחמת העולמות עם קמפוסי החוץ והסחטנות הפוליטית, ‘חוק גוטלר’ והבירוקרטיה בוועידה שהרגה את חופש הביטוי.

הפיטורים של ת’מיינה חוסרי מתפקיד רכזת הרווחה באגודת הסטודנטים לא הותירו מקום לספק, מסכת "אגודת כלל הסטודנטים" הוסרה. לכל מערכת ציבורית ולכל הנהגה, א-פוליטיות ככל שיהיו, חייבים להיות קווים אדומים – השאלה היא איפה עוברים הקווים האלה. נדמה כי בעיניה של הנהגת האגודה הנוכחית, יכולים הקווים האדומים להשתנות חדשות לבקרים בהתאם לצרכיה הפוליטיים, חוץ מאלו המסמנים את מערכת היחסים של אגודת הסטודנטים עם אוכלוסיית הסטודנטים הערבים. לפני כחמישה חודשים, מנהיגי האגודה הנוכחית סירבו להצהיר ולעגן בקווי היסוד של האגודה כי “אגודת הסטודנטים לא תפלה סטודנטים בקבלת שירותיה או שימוש במשאביה בגלל לאומם, צבע עורם, מינם או דתם”. עבורם, ההצהרה האוניברסאלית הזאת הייתה חצייה של קו אדום; היא עשויה, חלילה, להגביר את תחושת ההזדהות של הסטודנטים הערבים עם האגודה. לעומת זאת, ההכרזה כי אגודת הסטודנטים היא “אגודה ציונית התומכת במדינת ישראל ובחיילי צה”ל”, לא נתפסה כחציית קו אדום.

כלל לא ברור מה המשמעות של תמיכה במדינת ישראל ומה יחשב לאי תמיכה. האם מותר, לדוגמא, להעביר ביקורת על מדיניות הממשלה בתחומי הכלכלה, החינוך, הביטחון ומדיניות החוץ? נדמה כי מטרתו של משפט זה היא להגדיר את הקווים האדומים ביחס האגודה לסטודנטים הערבים, ולהפוך אותם לברורים מתמיד. ת’מיינה מונתה 12 ימים לפני שפוטרה. היא מונתה על ידי וועדת המכרזים של האגודה לרכז את מחלקת הרווחה. בהגדרת תפקידה ובתוכנית העבודה השנתית שלה לא צוין כי חלק מתפקידה הוא אכיפת הסכמי “הפורום למען הסטודנטים” ותנועת הימין הקיצוני “אם תרצו" .

כבר זמן מה מחפשת האגודה את הדרך להבעיר את הקמפוס. הדרך היצירתית ביותר שורטטה בקיץ על ידי “אם תרצו” ומנהיגי האגודה: הקמת מיליציות חמושות של סטודנטים – יחידות מסתערבים וסיירים – אשר ‘יחזירו את הביטחון לגבעה הצרפתית’. בפעם הראשונה בתולדות האקדמיה הישראלית והעולמית המודרנית, סטודנטים לוקחים את ענייני הביטחון והחוק לידיהם. ברור כי בעיית ההטרדות המיניות נוצלה להשגת המטרה העיקרית – להרחיק את תושבי עיסאוויה מהגבעה הצרפתית. כלל אין ספק שיש לפתור את בעיית ההטרדות המיניות בגבעה הצרפתית, אך האם זו הדרך הנכונה? הפתרון האלים והגזעני הופקד בידיה של ת’מיינה חוסרי, סטודנטית ערבייה. מישהו אמר קווים אדומים ?למנהיגי האגודה היה קל מאוד להתגמש בעשרות אלפי שקלים עם יו”ר קמפוסי החוץ. עם תנועת “אם תרצו”, איתם הצהירו כל הקמפיין הבחירות שלא ילכו יד ביד, היה קל להזיז קווים אדומים בכל הנוגע לטוהר המידות בעבודת האגודה, אך לא בהגדרת תפקידה של רכזת ערבייה באגודה.

מנהיגי האגודה זכרו היטב את ההסכם שלהם עם “אם תרצו” – “אגודה ציונית התומכת במדינת ישראל”. כשהתוודעו לכך שהגדרה זו אינה חופפת את הגדרתה העצמית של ת’מיינה, דלת היציאה הייתה ברורה מתמיד. עם ת’מיינה יצאו כל הסטודנטים הערבים.