משרד התמ"ת אימץ שני דוחות חשובים, העוסקים בשיפור התנאים והטיפול במעונות יום ובמשפחתונים. דו"ח אחד הוכן בידי ועדה מייעצת בראשות פרופ' מרים רוזנטל, וכותרתו – "סטנדרטים להפעלת מסגרות חינוכיות לפעוטות" (2009). הדו"ח השני מציג תוכנית לתכנון ולציוד מעונות יום לגיל הרך.

אפשר לברך על שני הדוחות האלה, שמטרתם – הבטחת חינוך וטיפול נאות בפעוטות עד גיל 3, תוך דאגה לשלומם ולפיתוח הישגיהם ההתפתחותיים. אי-אפשר גם להתווכח על היעד, שהשיפורים האלה ייצרו "הזדמנות שווה בחינוך".

אך כאשר ועדת רוזנטל מציעה, למשל, כי עד גיל 15 חודשים, יצומצם מיספר הילדים שבאחריות מחנכת (מטפלת) מ-5 ל-3; וכי בגיל 24-16 חודשים יקטן מיספר הילדים למחנכת מ-7 ל-5 – אין תשובה לשאלה, מי יממן את ההוצאה הנוספת?

אותו דבר ניתן לומר לגבי התוכנית לשיפור הבטיחות והנוחיות במעונות היום: מי יממן בניית מעונות יום חדישים, שיענו לכל הדרישות לגבי גודל הכיתות והחצר, המרחב המוגן, ההתראה מפני אש, מיזוג האוויר, טיב המתקנים בחצר, ציוד המטבח ועוד ועוד?

צריך לזכור, כי ארגוני הנשים והמוסדות הציבוריים, המפעילים מעונות יום, מממנים את פעילותם בהכנסות המגיעות בעיקר משני מקורות: תשלומי הורים וסיבסוד ממשלתי/עירוני. אם הממשלה, שאימצה את הדוחות החשובים לגבי מעונות היום, לא תכפיל את הסיבסוד של מעונות היום, הרי שעול המימון הנוסף יוטל על ההורים.

אם זה מה שיקרה, הרי שהעלאת תעריפי המעונות, הגבוהים כבר כיום, תוביל להחלטה של הורים בעלי הכנסה נמוכה ובינונית להוציא את ילדיהם מהמעון הציבורי. התוצאה תהיה אסון כפול: רשת מעונות היום המשופרים תשרת רק את ילדיהם של עשירים ובעלי הכנסות גבוהות; ואילו הורים לפעוטות, שידם לא תהיה משגת לשלם את התעריף המוגדל – יחפשו פתרון זול, ולאו דווקא טוב.

ת"ג