בהודו, הקולנוע הוא חלק בלתי נפרד מהמרחב הציבורי, התרבותי והפוליטי. תעשיית הסרטים ההודית – מהגדולות בעולם – אינה רק מקור לבידור, אלא גם כלי משמעותי בעיצוב תודעה והשפעה חברתית. שחקני קולנוע הפכו דמויות פוליטיות מרכזיות, וכמה מהם אף נבחרו לתפקידי הנהגה.

הסרטים זוכים בהפצה מסיבית ובעיסוק ציבורי נרחב. דבריהם של השחקנים הפופולריים בהודו לעיתים נחשבים יותר ממילותיהם של פוליטיקאים. בעשור האחרון, ובעיקר מאז עליית BJP לשלטון, הקולנוע ההודי המרכזי הוא זירה פוליטית בה מתנגשים ערכי הלאומנות והדת של השלטון המרכזי עם ערכים כמו שוויון, לאומיות חילונית ושוויון מגדרי.

את הכתבה בחרתי לכתוב אחרי שנחשפתי לסדרת הפשע  Khakee: The Bengal Chapter, אשר עלתה בנטפליקס בחודש האחרון. הסדרה, המתרחשת בבנגל המערבית, מדגימה את תהליך הדה־לגיטימציה של השמאל בתרבות הפופולרית. יש בה שימוש גלוי בדימויים קומוניסטיים –  דגלים אדומים, סיסמאות מהפכניות – לא לשם דיון היסטורי או להעברת מזג התקופה, אלא כדי לקשור אותם בשחיתות, בפשע ובריקבון מוסרי. המשטרה מוצגת ככוח מוסרי, בעוד שהדמויות המזוהות עם השמאל המקומי הן אלימות, ציניות ומושחתות.

העיוות הזה משרת נרטיב פוליטי ברור. הוא אינו מציג את השלטון הקומוניסטי בבנגל המערבית (השלטון הקומוניסטי הממושך בעולם, שנבחר שוב ושוב באופן דמוקרטי) כפי שהוא: פרויקט שלטוני ארוך שביסס מערכת חינוך ציבורית, רפורמות קרקע ורווחה וזכה בתמיכה ציבורית אדירה לאורך תקופה ארוכה – מציג הסרט את ההיסטוריה השמאלית של בנגל המערבית כמקור לריקבון פוליטי. עמדה זו תואמת את הקו של השלטון המרכזי בראשות נרנדרה מודי (מכהן מאז 2014), אשר פועל במכוון לשחיקת הלגיטימיות של השמאל ההודי.

מגמה הזו שולטת גם בסרטים כמו The Kashmir Files, Uri, ו-Tanhaji. אלה כוללים שכתוב ברור של ההיסטוריה ההודית בתור הינדוצנטרית והצגת המוסלמים בה כאויבים. בסרטים שעניינם הזמנים המודרניים, מוצגים הצבא והמשטרה ככוחות הגנה ואילו המוסלמים והשמאל – כאויבים מבית. גם האקדמיה והאינטלקטואלים נמצאים על הכוונת של תעשיית הקולנוע. סרט שהציג אותם כתומכי וכמממני טרור, זכה לא רק בהצלחה מסחרית אלא גם בתמיכה גלויה מצד בכירים במפלגת השלטון והוקרן ביוזמות ממשלתיות. הפופולריות של סרטים כאלה אינה נשארת בגבולות האמנות. היא משפיעה על השיח הציבורי, מחזקת מגמות של קיטוב ודה-הומניזציה, ולעיתים אף תורמת ללגיטימציה של אלימות. הקולנוע הפופולרי הופך בדרך זו שחקן פעיל בעיצוב תודעה לאומנית.

קולנוע הודי אחר

בעוד שבוליווד מקדמת בשנים האחרונות נרטיב לאומני אחיד, דווקא בדרום הודו – בטאמיל נאדו ובקרלה – אפשר למצוא קולנוע שמציע כיוון אחר. בטאמיל נאדו, הקשר בין קולנוע לפוליטיקה הוא עמוק וייחודי. לא מעט פוליטיקאים מקומיים צמחו בתעשיית הסרטים, ושימשו פה לתנועות דרווידיות חילוניות שהתנגדו להינדואיזם ובמיוחד לאפליה על בסיס קאסטות ולעליונות התרבותית של המרכז ההינדי. הקולנוע המקומי אינו משרת את הקו המרכזי, אלא את ההתנגדות לו. הסיפורים שהופקו בשפה הטאמילית עסקו בזהות, בצדק מעמדי, במאבק באפליה מערכתית – ולא פעם גם בביקורת ישירה על המנגנון השלטוני המרכזי.

גם בקרלה, שם המפלגה הקומוניסטית בשלטון, ממשיך הקולנוע להציג תמונה מורכבת של החברה: הופקו סרטים על אודות קונפליקטים אתניים, פערים מעמדיים, יחסי דת ומגדר. לא מדובר בקולנוע מגויס לשמאל או לקו פוליטי מסוים, אלא בכזה המתעקש לא לוותר על נקודת מבט ביקורתית. לעיתים זו ביקורת על הדת, לעיתים על המסורת, ולעיתים גם על השמאל עצמו. אך בניגוד לבוליווד, נובעת הביקורת ממקום של חשיבה פוליטית ולא של ביטול אידיאולוגי.

ההון והשלטון מגויסים לתרבות

הקולנוע ההודי המרכזי ממחיש בעשור האחרון את השילוב ההדוק בין ההון לשלטון ביצירת מנגנון תרבותי מגויס. ההשקעות הגדולות, התפוצה הרחבה והתכנים הפוליטיים אינם מתקיימים בחלל ריק – הם פועלים יחד לייצור תודעה שתשרת את יציבותו של סדר שמרני, לאומני והינדואי. זו מערכת אידיאולוגית שבה התרבות אינה מבקרת את הכוח, אלא משתלבת בו: משחזרת את נרטיביו, מאשרת את שליטתו, ומסייעת לו להציג כל ביקורת כאיום על האומה. בתוך מציאות כזו, מחיקת השמאל אינה רק פוליטית – היא גם תרבותית.

אבל המציאות בהודו רחבה ומגוונת מהנרטיב שמוכתב מבוליווד ומניו דלהי. בדרום הודו – בטאמיל נאדו ובקרלה – חי ובועט קולנוע אחר: לא שולי, לא מרוסן, אלא מושרש, ביקורתי ומודע היטב להקשרים הפוליטיים שבתוכם הוא פועל. זה קולנוע הממשיך לעסוק בעקביות בשאלות של דיכוי, של שליטה, ושל מאבק כחלק ממסורת תרבותית המסרבת להשלים עם הסדר הקיים. במציאות בה הופכת התרבות כלי של הגמוניה, עצם קיומו של קולנוע ביקורתי כזה הוא הוכחה לכך שהמאבק והשמאל לא נמחקו מתודעת הציבור.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/128800