הנכבה, הזיכרון הפלסטיני ושאלת השיבה עמדו במרכזו של דיון שהתקיים השבוע במועדון הגדה השמאלית בתל אביב. באירוע, שאירגן סניף חד"ש בעיר, השתתפו הפעילה הסטודנטיאלית אלין נסרה, החוקרת פרופ' טליה מרגלית והפעיל הפוליטי עו"ד נידאל עותמאן. השלושה דיברו על חוויות אישיות ומשפחתיות, על מחיקת ההיסטוריה הפלסטינית במרחב הישראלי ועל האפשרות לדמיין עתיד משותף אחר.

נסרה, דור שלישי לנכבה שנולדה בכפר אבו סנאן. סיפרה על שורשי משפחתה בכפר כויכאת בגליל, שעל אדמותיו הוקם קיבוץ בית העמק. בני משפחתה עדיין עולים ביום הנכבה לבית הקברות של הכפר ההרוס, אך חלקים רבים מהמשפחה חיים כיום בלבנון ובאירופה ואינם יכולים לבקר בארץ.

נסרה תיארה את תהליך המחיקה שמפעילה מערכת החינוך על צעירים פלסטינים בישראל: "הדור שלנו גדל בלי ללמוד על יום הנכבה, על יום האדמה או על האינתיפאדות. מי שלא מגיע מבית פוליטי כמעט שאינו נחשף להיסטוריה הפלסטינית בכלל". לדבריה, רק בשנות התיכון החלה להיחשף באופן עמוק יותר לזהות הפלסטינית שלה. "תלמיד פלסטיני שלא מכיר את ההיסטוריה שלו לא מרגיש בדיוק ישראלי, אבל גם לא מבין עד הסוף מה זה להיות פלסטיני".

היא הדגישה את תפקידן של מסגרות פוליטיות וקהילתיות ביצירת תודעה פוליטית ותרבותית בקרב צעירים פלסטינים. לדבריה, פעילות בבנק"י ובחד"ש סטודנטים מעניקה לצעירים מרחב ללמוד על ההיסטוריה הפלסטינית בצד תפיסות מרקסיסטיות. במקביל, הזהירה מפני "ישראליזציה" של צעירים ערבים באמצעות תנועות נוער עתירות תקציב המעודדות שירות לאומי והטמעה בממסד הישראלי.

נסרה הצביעה על אירועי מאי 2021 כנקודת מפנה – דור חדש של צעירים פלסטינים יצא לרחובות "למען הנרטיב שלו ונגד הדיכוי הישראלי". לדבריה, הרשתות החברתיות יצרו עבור צעירים רבים אפשרות להתחבר מחדש לסיפור הפלסטיני ולנכבה המתמשכת. "יש פחד, אבל אנשים מנסים לייצר פלטפורמות אלטרנטיביות ולספר את הסיפור שלהם", אמרה.

הנכבה בתחומי תל אביב

האדריכלית והחוקרת מרגלית עסקה בהרצאתה באופן שבו הנכבה והפקעת הקרקעות הפלסטיניות עיצבו את המרחב העירוני של תל אביב. מרגלית סיפרה כי רק בשלב מאוחר בעבודתה החלה להבין את הקשר בין ההתפתחות העירונית של תל אביב לבין מחיקת הכפרים הפלסטיניים שסביבה. "גדלתי על המיתוס של עיר שקמה מהחולות", אמרה, "אבל כשהתחלתי לחקור גיליתי שכל מגדל וכל פרויקט יוקרה קשורים גם להיסטוריה של אדמות נפקדים ושל כפרים שנמחקו".

לדבריה, עוד בתקופת המנדט הבריטי סומנו כפרים פלסטיניים כחלק מתוכניות ההתרחבות של תל אביב, ולאחר 1948 הואצו תהליכי הגירוש וההפקעה. היא תיארה כיצד המדינה והעירייה פעלו לאורך השנים בשיתוף יזמים להרחבת הבנייה על אדמות פלסטיניות, תוך הענקת זכויות בנייה חריגות לפרויקטים יוקרתיים. "המכירה והבנייה מחדש נועדו גם למחוק את הזיכרון", טענה. מרגלית עסקה במחקריה גם במאבקים סביב בתי קברות מוסלמיים ביפו ובתל אביב, ובהם המאבק בבית הקברות עבד א־נבי היכן שממוקם כיום פארק העצמאות ובבית הקברות אל-אסעאף ביפו שבו נבנה גגון למחוסרי דיור ב-2020. לדבריה, מאבק תושבי יפו נגד הבנייה על בית הקברות אל-אסעאף יצרה לראשונה שיח ציבורי רחב יותר על "הזכות לעיר" של האוכלוסייה הפלסטינית. "התושבים נאבקו לא רק נגד הממשלה, אלא גם מול העירייה ומול חולדאי, מתוך דרישה להיות חלק מהמרחב ומהזיכרון העירוני", אמרה.

מודלים של שיבה

עותמאן, שהציג את עצמו כ"פליט בטמרה", התמקד בשאלת השיבה ובאפשרות של חיים משותפים בארץ. עותמאן, שמשפחתו נעקרה מהכפר דאמון, אמר כי הוא מאמין שהארץ "יכולה להכיל את כל היהודים והפלסטינים שנמצאים בעולם". לדבריו, "כל עוד אנשים רבים יותר מאמינים שהארץ שייכת רק להם – לא נגיע לשום פתרון". עותמאן סיפר כי בילדותו פחד סבו לדבר בגלוי על הכפר שממנו גורשה המשפחה. "כשהיינו נוסעים בעגלה רתומה לחמור מטמרה לכאבול, הוא תמיד היה עושה עיקוף קטן ליד דאמון ומצביע לעבר המקום מבלי להוציא מילה", סיפר. לדבריו, במשך שנים רבות נושא הנכבה וזכות השיבה כמעט שלא דובר בציבור הערבי בישראל, ורק משנות ה־70 וה־80 החלו ארגונים ופעילים פוליטיים להציף אותו מחדש, בין היתר באמצעות ועד העקורים ותהלוכות השיבה.

בהמשך הציג עותמאן חזון פוליטי המבוסס על שיבה הדרגתית וחיים משותפים. הוא סיפר כי לפני כעשור פרסם מודעה פיקטיבית שלפיה ועד עקורי דאמון הגיע להסכם עם ממשלת ישראל על חזרה לכפר תוך קליטת יהודים ומבקשי מקלט כחלק מהיישוב החדש. "היו מהמשפחה שלי שחשבו שזה אמיתי", סיפר בחיוך, "אבל עבורי זה היה חלום טוב".

הדיון עסק גם בשאלות של זהות, זיכרון ואפשרויות פוליטיות לעתיד. בתשובה לשאלה האם קל יותר לזכור או לשכוח, אמרה נסרה: "קל יותר לשכוח, אבל בלי הזיכרון שלי אני לא יודעת מי אני". עותמאן השיב בפשטות: "אני בעד לזכור". בדיון עלו גם שאלות בדבר מודלים אפשריים של שיבה במסגרת פתרון של שתי מדינות, בדבר ניתוק בין אזרחות לטריטוריה ובדבר האפשרות ליצור מרחב משותף שיכיר בזיכרון ובנרטיב של שני העמים. אף שהמשתתפים הציגו תפיסות שונות, כולם חזרו שוב ושוב לאותה נקודה: הזיכרון הפלסטיני, גם אחרי עשרות שנים של מחיקה, ממשיך לעצב דור חדש שמבקש לספר את הסיפור מחדש.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/145641