"פוליטיקה של הכחשה: היסטוריה ישראלית של שמאל מזרחי", ספרו החדש של הסוציולוג וההיסטוריון פרופ' מאיר עמור, מאגד 40 שנות פעילות אינטלקטואלית ענפה. עמור לימד וחקר באוניברסיטאות בישראל ובקנדה ופעל בארגונים "הל"ה – למען החינוך בשכונות ועיירות פיתוח", "עיתון אחר" ו"קולקטיב מזרחי-אזרחי".

הספר חושף את נקודת ההשקה בין המאבק המעמדי הישראלי (המבנה החברתי בלשון סוציולוגית) לבין המאבק הפלסטיני-ישראלי לעצמאות העם הפלסטיני ולהקמת מדינה פלסטינית (מול הפוליטיקה של הכחשה). פתיחת הספר מוקדשת לפוליטיקה של אירועי 7 באוקטובר, למלחמה בעזה ולאסטרטגיית הנקמה של ישראל. אירוע השקה לספרו של עמור, בשיתוף קולקטיב מזרחי-אזרחי ו"זו הדרך", יתקיים ביום רביעי 18 בדצמבר, בשעה 19:30 במועדון הגדה השמאלית, אחד העם 70, תל-אביב.

פרופ' עמור, כיצד מתחברת פוליטיקה של הכחשה מעמדית לאסטרטגיה של נקמה?

לטענתי מכחישים את הקיום של העם הפלסטיני ואת הקיפוח המעמדי בישראל. כשטוענים שהעם הפלסטיני לא קיים, הקפיצה לנקמה ככלי נגד הפלסטינים היא צעד כמעט מתבקש. המאבק המעמדי הישראלי התגבש בקונפליקט עם העולם הערבי והפלסטינים. המשך טיפוח מדיניות המלחמה האינסופית מאפשר לקבוצות החזקות בחברה הישראלית לשמר את הדיכוי המעמדי. הטענה הזאת מפותחת בהמשך במאמר על משה דיין ושני הדגלים (הדגל הביטחוני והדגל החברתי). במאמר שהצגתי באו"ם (בסוף שנות ה-80' של המאה שעברה) "תרבות של מלחמה ופרויקט של שלום" טענתי, שאי-אפשר יהיה לעשות שלום בישראל כל עוד לא יהיה שינוי מעמדי, וכל עוד לא יכניסו את המזרחים כקבוצה לתוך תהליך השלום. בישראל קמה חברה שהמעמד השליט בה ניהל את הפרויקט של מלחמה: רוב המנהיגים מגיעים מהצבא.

האם מעמד העובדים הישראלי שבוי בתודעה כוזבת?

המציאות הרבה יותר מורכבת מהנוסחאות המרקסיסטיות. העובדות החברתיות הן שהמעמד הנמוך בישראל תומך באופן עקבי במפלגות ימניות ניאו-ליברליות. צריך להסביר איך זה קורה. אתה יכול לתת הסבר של תודעה כוזבת. אני לא אוהב את המושג הזה. אני חושב שיש תהליכים פוליטיים שבאמצעותם מדכאים הבנה פוליטית יותר מתוחכמת של אינטרסים חברתיים. מעבר לכך, חשוב לזכור שיש שלטון של טרור בשכבות החלשות בחברה הישראלית.

כיצד מפעילים טרור על מעמד העובדים?

כשאתה גר בעיירת פיתוח ולילדך יש בעיות בתחום החינוך ואתה רוצה להעביר אותו לחינוך מיוחד, ראש העיר או ראש מחלקת החינוך יכול לומר לך: "תראה העמדות שלך… לא ראינו אותך אף פעם בליכוד". ככה אנשים מבינים שאם הם רוצים לקבל שירותים חברתיים, להם הם זכאים על פי חוק, הם חייבים להיות בצד מסוים. למעשה אלה ששולטים ב"ברזים" הופכים את הברזים לשלהם. זה בדיוק מה שמירי רגב עשתה עם שיטת היהלומים. לדוגמא, באירוע של פעילי ליכוד ב-2018 בקריית שמונה, אישה חולת סרטן שנכחה באירוע ומחתה על סגירת סניף של בי"ח רמב"ם בעיר, הושתקה בידי פעילי ליכוד במקום. אותם פעילי ליכוד גרמו לה גם לחזור בה. זה חלק מהתעשייה של השתקה ושל הפחדה חברתית. בעיירות פיתוח יש שלטון הפחדה וטרור חברתי.

מה נשתנה במשך 60 השנים של מה שאתה מכנה "שלטון מנהלי המעברות"?

לא הייתי אומר שדבר לא נשתנה, אך השיטה לא השתנתה. השיטה היא – השגת תמיכה פוליטית של אנשים ממעמד העובדים באמצעות קבלני קולות. מנהלי המעברות היא למעשה הנוסחה הישראלית של פוליטיקה זו. המפלגה הקומוניסטית פספסה, לטענתי, את כל ההתפתחות האתנו-מעמדית בישראל. אני חושב שבאופן היסטורי המפלגה הקומוניסטית פספסה את מעמד העובדים היהודי.

אבל הרי המפלגה הקומוניסטית הייתה מעורבת במרד ואדי סאליב, שילבה חלק מהפנתרים השחורים  בחד"ש ונציגם היה חבר כנסת?

איני מעוניין לעסוק בזה.

נשוב לנושא מנהלי המעברות. כיצד הם מתנהלים בערי הפיתוח לאחר 7 באוקטובר?

לדעתי מנהלי המעברות עושים פעולה של חיזוק שלטון ממשלת הימין על מלא. הם משתיקים כל ביקורת. למשל לפני חודש וחצי רואיין ראש העיר צפת לשעבר, שוקי אוחנה, בטלוויזיה. הוא נשאל מדוע לא נבנו ממ"דים בעיר צפת, והוא ענה שזו שאלה פוליטית. דוגמא נוספת היא ראש עיריית אשקלון, תומר גלאם. הוא נבחר לראשות העיר שבע שנים לפני פריצתה של המלחמה בעזה. מחצית מאוכלוסיית אשקלון אינה ממוגנת. אוחנה וגלאם שניהם מהליכוד.