היה-היה איש יקר ואהוב שזכה וקיבל את אות הזהירות בדרכים לאחר שלא נרשמה לחובתו אפילו עבירת תנועה אחת במהלך יובל שנים של נהיגה בכבישים. לאחר שהרעיפו עליו ברכות על ההישג והאות, קרץ הדוד ואמר למברכיו בקול מלחש: "קיבלתי את האות, משום שהשוטרים לא תפסו אותי במשך יובל שנים".

הסיפור הזה (שאכן אירע) ממחיש את הריקנות  שבהתפעמות שהפגינו רבים וטובים למשמע פסק הדין המרשיע את המשחדים והמשוחדים בפרשת הולילנד. ודאי שהשופט דוד רוזן ראוי לכל דברי ההערכה, וטוב שעדיין יש פרקליטות (זו שגם אותה זוממים להפריט) הנלחמת כדי לחשוף שחיתות שלטונית. הבעיה היא, שאהוד אולמרט נתן את הדין משום שהשוטרים תפסו אותו (לאחר שעד המדינה סיפק את קצות החוטים), ולא משום שמוגרה השיטה המושחתת מיסודה של הון-שלטון.

על ראש הגנב בוער הכובע (צילום: משרד הכלכלה)

הרי במהלך החודשים הארוכים של החקירות ושמיעת העדויות ונאומי המשפטנים, חוקקה הכנסת עוד ועוד חוקים, אשר מרטשים את הדמוקרטיה ומחזקים את העוצמה ומרחב השליטה של ההון ועושי דברו. בתחום הקרקעות, מקדמת ממשלת נתניהו חקיקה שנועדה לפרק את מערכת התכנון המרכזית ואת ההגנה על זכויות הציבור, לטובת אלה המכונים "יזמים" ו-"מאכערים", ולטובת אנשי שלטון שאינם בוחלים בשחיתות; לסייע לקבלנים לשווק דירות באמצעות ביטול מוגבל וגזעני של גביית מע"מ על רכישת דירה ראשונה; להעביר קרקעות מדינה חכורות לבעלות בעלי נחלות, וזו רשימה חלקית.

ולמי ששכח, זו הזדמנות להזכיר כי אולמרט היה לא רק שר התעשייה, המסחר והתעסוקה (תמ"ת), אלא גם שר אוצר, שותף מלא לתפיסות הניאו-ליברליות הקיצוניות של נתניהו; להזכיר כי כראש ממשלה הוא מינה את אברהם הירשנזון המושחת (אה, גם אותו תפסו) לכהונת שר האוצר; ולהזכיר כי הוא שיכלל עד מאוד את השיטה של "כלל לא ידעתי, כי הם (המזכירה / ראשת הלשכה / הגזבר) לא סיפרו לי", שיטה שגם אריאל שרון ואהוד ברק עשו בה שימוש.

לבער את השחיתות צריך. אך האם בגדר שחיתות, כזאת שבגינה מגישים תביעה משפטית, כלולה גם ההנחה המפליגה שהשיג קונצרן טבע, אשר שילם מס חברות (שימו לב!) בשיעור המגוחך של 0.3% מהכנסותיו? ודאי שלא. ההנחה ניתנה באופן גלוי ורשמי, ואפילו ללא מאכערים, כי הרי דלתות של ראשי הממשלה ושרי האוצר תמיד פתוחות בפני הטייקונים ומי שמנהלים את עסקיהם.

השחיתות במובנה העמוק עוסקת במדיניות ואינה קשורה דווקא בשטרות כסף המועברים במעטפות או במזוודות. נניח, לצורך הדיון, כי בהשקעות העתק בהתנחלויות, לרבות אלה המועברות בוועדת הכספים ללא פירוט תחת המטריה של "המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית", לא מעורבות מעטפות כסף. אך כשלעצמן השקעות אלה, החבויות רובן בתת-סעיפים במשרדי הממשלה השונים, הן שחיתות פוליטית בהתגלמותה, המלווה בנישול ובדיכוי ומשגרת חיילים כדי למנוע כל פגיעה באותן השקעות.

אם פרקליטי הצמרת ששכר אולמרט (כמה הם עלו לו?) לא יצליחו לחלצו, אולמרט יגיע לכלא לראשונה בחייו. אך הוא לא יישב בכלא כאחראי לאלפי הקורבנות ולהרס הנורא שזרעו שתי המלחמות שיזם כראש ממשלה – מלחמת לבנון השנייה (2006) ומלחמת עזה (2008-9).

כדי שזה יקרה, כדי שפוליטיקאים יתנו את הדין לא רק על מעטפות, שוד קרקעות וגידול סביבתי ממאיר, אלא גם על מעשים של אלימות ממסדית שיטתית בדמות מלחמות וכיבוש קולוניאלי, לא די בשופט אמיץ. נחוץ מהפך פוליטי יסודי, כזה שבעקבותיו מעמידים שליטים לדין על רמיסה גסה ואכזרית של זכויות אזרחים ועמים.

תמר גוז'נסקי

המאמר מתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"