נכתב על ידי עידו רוט, חבר "לוחמים לשלום", ופורסם באתר "וויינט".

 

במסגרת פעילות של שיירת המים, כאחד הנציגים של "לוחמים לשלום", עשיתי את דרכי לכפר קראוות בני זיד, המרוחק מכל ציר ראשי, באזור ההתנחלות חלמיש (נווה צוף). בדומה לכפרים אחרים בסביבותיו, הוא מקבל הקצבת מים זעומה ממדינת ישראל, בזמן שההתנחלות הסמוכה זוכה לאספקת מים חופשית.

 

נסעתי לשם לבד במכוניתי, והגעתי לפני השיירה. יצרתי קשר עם חבר שנתקע בנקודת הכניסה לאזור הכפר, ליד פילבוקס של צה"ל. הם עיכבו אותו לאחר שהבינו לאן פניו מועדות. נזכרתי שבפילבוקס הזה ישבתי כמה ימים בעודי במילואים, לפני כחמש שנים.

 

נכנסתי במכוניתי לכפר. הבטן מתכווצת. פעם ראשונה אחרי הרבה פעולות שנסעתי במכונית ישראלית, לגמרי לבדי. כמו תמיד, ההתניה האוטומטית שמופיעה בגוף: איפה הנשק? עצרתי לשאול אנשים בדרך על השיירה. אמרתי "מיה" (מים). הם חייכו, מיד הבינו וכיוונו אותי.

 

הצטרפתי לשיירה, התקרבנו לכיוון הפילבוקס של החיילים, הפעם מהצד השני, מחוץ להישג ידם. עברנו דרך עוד כפר. כל הילדים והמבוגרים נופפו לנו לשלום. וואו, אני לא מאמין, מפה נכנסנו ל"פעילויות" בשטח A . ידענו שכל כניסה בכלי רכב מביאה בהכרח להפרות סדר וזריקת אבנים מאסיבית על הכוח. אך המטרה היתה להפגין נוכחות. לא שיש מה לחפש שם. מדובר בכפר מרוחק שלא מסכן שום ציר או יישוב יהודי.

 

נזכרתי באחת הפעילויות היזומות, שלא מחוייבת מהגדרת התפקיד של הפלוגה. "הגדלת ראש" של אחד המפקדים שחיפש אקשן: כוח רכוב נכנס עמוק לאחד הכפרים. לפני כן נכנס כוח רגלי בשקט והתמקם על גגות בתי הכפר, שמעל הכביש. הכוח הרכוב יעורר פרובוקציה שתמשוך זורקי בקבוקי תבערה. הכוח השקט יוריד את אותם בקת"ביסטים.

 

נכנסתי למצוקה קשה בתדריך לפעילות הזו. הרי לא יצאנו לאתר מחבל מסוכן בביתו או בדרכו לפיגוע. יצרנו פרובוקציה בלב אזור כפרי, רחוק מכל יישוב יהודי. פיתינו אותם באמצעות נוכחותנו המתריסה שקראה להם לצאת ולפגוע בנו – ואז היינו צריכים להרוג אותם. אין ברירה.

 

יצאתי כמו צנחן ממושמע, בלי להתווכח. בתוך הכוח הקטן שהתמקם על הגג, אני ורק אני עם הכוונת הטלסקופית הייתי יכול לחפות על הכוח הממונע שעובר למטה, ולהוריד את "המחבל" שיזרוק בקת"ב על כלי הרכב. קשה לתאר את המצוקה, הכעס, הזעם והתסכול העמוק שחוויתי על הגג באותם רגעים. הייתי שם כי אלו הערכים שינקתי. עדיין האמנתי בכנות שאם אני לא אעשה זאת כחייל, המצב עלול להיות יותר גרוע.

 

כמה תמים הייתי. באמת האמנתי שאם אהיה שם, הדברים ייראו אחרת. שהנוכחות שלי ושל אנשים שכמותי תוכל לשמור על רמת המוסר של החיילים האחרים, ותאפשר מפגש אנושי ובגובה העיניים בינינו ובין הפלסטינים. התווספה לכך העובדה שלא היה בי אומץ להפנות גב לכל מה שגדלתי עליו. והנה מצאתי את עצמי על הגג: מצד אחד אני זה ששומר על החברים למטה בכוח הממונע, ומצד שני הביטוי לשמירה זאת עליהם צריך להתבטא בהריגה של בקת"ביסט. רוב הסיכויים שזה ילד או נער. במונחים שלי זה רצח.

 

בעודי נוסע בשיירת המים, נזכרתי כמה אבנים חטפנו פה. כמה חיפשנו את העימות הסתמי. כאילו "נראה להם": נירה גז מדמיע קילומטרים ממקום יישוב יהודי. נפגין נוכחות וככה ננצח אותם. עכשיו אף אחד לא זורק עליי אבן. כולם מחויכים ומנופפים לשלום, מוקירים תודה. אך אלה הרי אותם אנשים שהתנגדו לנו. אולי את הבחור שם על המדרכה הייתי אמור להרוג באותה פעילות יזומה?

 

עוד לפני שהגענו לכיכר הכפר קראוות בני זיד, זיהיתי נקודה מדויקת במטע זיתים בה שכבנו במארב בלילה. המטרה: לא זוכר. יותר לכיוון של סתם. בכיכר עצמה, מכוונים שוטרים מקומיים  את התנועה, ומעלים אצלי עוד  זיכרון: כניסה מאסיבית של כוחות למתחם משטרה פלסטינית, במטרה להפגין עליונות – להוכיח מי הבוס האמיתי פה. חשבו לבד על המשמעויות העומדות מאחורי פעולה שכזו.

 

בכיכר הכפר מתקהלים עשרות ילדים, נערים, מבוגרים וזקנים. מוזיקה. חגיגה. מקבלים את פנינו באהבה ובהכרת תודה. כולם עטים על מיכליות המים, מצוידים בבקבוקים לרוב. אירוע מוזר. המון שמחה, קבלת פנים חמה במקביל להצטיידות מהירה במים. מצוקה אמיתית. שתי ילדות קטנות ניגשות ושואלות אותי לשמי באנגלית מנומסת. גם נערים מתעניינים ושואלים. מעניין אם פגשתי אותם בעבר בנסיבות אחרות.

 

ראשי הכפר נואמים: "אנחנו העם הכבוש היחידי בעולם שנאלץ לשלם לכובש עבור מים. המון אנשים נהרגו ונפגעו בכפר הזה בהתנגדות לצבא הישראלי הכובש. אך אתכם אנחנו מקבלים בשלום ובאהבה, כיוון שאתם באים בשלום".

 

חזרתי לבדי הביתה. בדרך עברתי בנקודה בה זרקו עלינו ילדים בני 8 אבנים על הג'יפ. חבר טוב, ענק ומפחיד עם לב של דובון אכפת-לי קפץ פתאום בחמת זעם ותפס ילד, מופתע ומבועת. החבר הופתע לא פחות, צעק וניער אותו: "למה אתה עושה את זה?", שאל ממש כנעלב, כאומר – למה הכרחת אותי להגיע לסיטואציה המכוערת הזו? חייל גדול אוחז ומנער ילד קטן. באמת, למה ואיך הגענו שוב ושוב לסיטואציות האלו, בטוחים בצדקתנו, מנסים לכסות בכל כוחנו על פערים שנוצרו בין השכל הישר לבין הצורך לציית, להישאר חלק מהמעגל. לא לפרוש מהמחנה של "הטובים".

 

לפני חודש עשינו סדר בארונות, הבגדים של הילדים, הקיץ, החורף. המדים. קשה לתאר את התחושה הזרה שעלתה בי כשהחזקתי בהם.

 

כשהצטרפתי ל"לוחמים לשלום" קיבלתי החלטה להימנע משירות בשטחים. זו היתה בחירה קשה, קורעת. אבל ככל שעבר הזמן ונחשפתי למציאות האחרת, זו שלא מדווחים עליה בחדשות ולא רואים אותה דרך הכוונות, התחלתי להרגיש בדיוק כמו שמרגישים כשמגלים שמישהו שאהבת וסמכת עליו ניצל את האמון והאהבה שלך והשתמש בך בציניות, לצרכיו. הפגיעה הגדולה, לאחריה הכעס. אחר כך הניכור, ולבסוף ההבנה שקיימת תמונת מציאות רחבה הרבה יותר ממה שהרשיתי לעצמי לראות. אני כבר לא צנחן. אני אדם.

וזה הרבה יותר חשוב.