מועצת עובדי מפעלי ים המלח פתחה בשבוע שעבר בשביתה כוללת, לאחר שהנהלת החברה – השייכת לקבוצת כי"ל, שבבעלות עידן עופר – לא נענתה לדרישות ההסתדרות והעובדים, ולא הסירה את האיום לפטר מאות מעובדי המפעלים. ההחלטה התקבלה בשעות הלילה, ובשעה 2:00 לפנות בוקר הורה הוועד על סגירת שערי מפעל הברום של החברה. בכך, פתחו העובדים בסדרת צעדים שהגיעה לשיאה בשעות הצהריים, אז שבתו כל מפעלי ים המלח. כ-1,200 עובדים לא הגיעו לעבודה. כעבור כמה שעות, וכהרגלו, בית הדין לעבודה הורה לכמה מהעובדים לשוב לעבודה – חרף העובדה שהוכרז סכסוך עבודה כחוק.
שובתים במפעל ופורג'ט באופקים (צילום: אקטיבסטילס)
מאבק העובדים בכי"ל, לאחר שנים רבות של "שקט תעשייתי" בקונצרן המופרט, הוא הדוגמא הבולטת ביותר למערכה בה פתחו ציבורי עובדים גדולים, דווקא בעת מערכת הבחירות. במאבקים אלה מועלות שתי דרישות עיקריות: האחת, שמירה על מקום העבודה ומניעת פיטורים, והשנייה – – חתימה על הסכם עבודה קיבוצי.
מאבקי התקופה האחרונה מקיפים ענפים רבים: תחבורה (נמל חיפה, רכבת ישראל, אגד, אגד תעבורה, קווים), עובדי מסחר (רשת מגה, ד"ר גב), ענף הביטוח (הסכם עבודה ראשון במגדל), עובדי רשויות מקומיות (שדרות, רחובות, רעננה), פועלי תעשייה (אבן קיסר, ופורג'ט, מילועוף, כרמית, שטראוס מים, טרה), טלפוניה סלולרית (פלאפון, סלקום), משרדי ממשלה (משרד הרווחה, הפרקליטים, אנשי נציבות שירות המדינה ששבתו לראשונה), מערכת הבריאות (רנטגנאים, רופאי הדסה), מערכת החינוך (מטפלות במשפחתונים, מורי קבלן בתכנית קרב, מרכז לאמנות בעיריית ת"א-יפו), ההשכלה הגבוהה (אוניברסיטאות בן גוריון ותל-אביב, הפתוחה, מכללת ת"א-יפו), וזו רשימה חלקית בלבד.
גל מאבקי עובדים, חרף מגבלותיו, לא השאיר את הפוליטיקאים אדישים. שרים שעד תמול-שלשום עשו כל שביכולתם כדי לסייע למעסיקים להעמיק את הניצול המעמדי, הפכו לפתע ל-"מגיני העובדים". האוהל שהקימו פועלי מפעל תרכובות ברום בפתח הנהלת כי"ל במרכז באר-שבע, היה לפתע מקום עלייה לרגל של פוליטיקאים מהקואליציה, מהאופוזיציה ומהקואליציה-לשעבר. מי לא הגיע? מירי רגב הייתה שם (והתקבלה בקריאות בוז), והשרים לשעבר יאיר לפיד, מאיר כהן ועמיר פרץ הגיעו גם הם (והתקבלו בחמימות). אפילו ראש הממשלה בנימין נתניהו נאלץ לצייץ כמה מילים נגד הבעלים של קונצרן כי"ל, לאחר שהעובדים החלו לשרוף בהפגנתיות את פנקסי החברות שלהם במפלגת הליכוד.
אך העובדים הבהירו היטב שיישפטו את הפוליטיקאים הבורגנים על פי מעשיהם, ולאו דווקא לפי המילים היפות שהרעיפו על השובתים. ומעשים היו וגם היו. למשל: שר האוצר לשעבר, יאיר לפיד, לא נקף אצבע לטובת עובדי מפעל המגבות ומפעל פלקסטרוניקס, שנסגרו במהלך כמה ימים בערד והשאירו אחריהם כ-200 מובטלים. זה היה לפני חודשים אחדים, בטרם הוכרז על הקדמת הבחירות.
יש לייחד מקום לניתוח תפקידה של ההסתדרות נוכח גל מאבקי העובדים. למרבה הצער, הנהגת ההסתדרות אינה מגלה יוזמה, ולרוב היא נגררת. יו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן, התמהמה שבועיים עד שהגיע לאוהל השובתים בבאר-שבע. יש להזכיר, כי המרחק מהקומה החמישית שבבניין הוועד הפועל של ההסתדרות בתל-אביב אל אוהל המחאה בבאר-שבע אינו עולה על 100 קילומטרים…
ההסתדרות הייתה יכולה לנצל את הקדמת הבחירות כדי לפתוח במערכה כוללת למען העלאת השכר, נגד ההפרטה, ולמען חלוקה אחרת של עוגת ההכנסות. אבל מדובר ביעדים שאינם נמצאים כלל על סדר יומם של ראשי ההסתדרות. לעיתים, הם משלמים מס שפתיים, ולרוב – עוד פחות מכך. ואילו בכל הנוגע לנקיטת צעדים ממשיים, הנהגת ההסתדרות רחוקה מלעשות את הנדרש כדי לארגן את מעמד העובדים למאבק.
