הזמר אריק איינשטיין, אשר הלך לעולמו בשבוע שעבר, זכה באירוע זיכרון אשר ספק רב אם היה גורם לו נחת. בין אלה שבאו להספיד את היוצר החשוב, היה ראש הממשלה בנימין נתניהו. בפתח דבריו, התייחס נתניהו לאיינשטיין כמי שביטא את "ארץ ישראל היפה, האמתית, המזוקקת". המהלך בכללותו, ונאומו של ראש הממשלה בפרט, ביקשו לשוות לאירוע נופך לאומי. מדובר בצעד הגיוני מבחינת הממסד, אשר מחבק את אחד היוצרים המשפיעים והאהודים בתרבות הישראלית, ומנסה לעשות בו שימוש כדי לבסס את התרבות הלאומית כפי שזאת קיימת באתוס של חוגי השלטון: חילונית, גברית, ציונית, חלוצית, וכן, גם אשכנזית, "ישראל היפה של פעם".

אריק איינשטיין ב-1969 (צילום: ויקיפדיה)

רבות נכתב בעבר לגבי הפער בין אותו אתוס של "ישראל היפה" לבין המציאות הישראלית. מאז מותו של איינשטיין היה ניתן לשמוע מצד פוליטיקאים, דוגמת לימור לבנת, וכן בכלי התקשורת השונים, ניסיונות לאשש את האתוס אשר הלך והתערער בשנים האחרונות. האם אריק איינשטיין אכן היה הקול והפנים של אותה ישראל מדומיינת? התשובה לכך אינה פשוטה ומוחלטת. אך חשוב לזכור, כי בצד המורשת המוכרת אותה מדגיש הממסד, דוגמת שירי הלהקות הצבאיות אותם שר, הרי שאיינשטיין הופיע בשנת 1967, במסגרת הרכב "החלונות הגבוהים", עם שירו האנטי–מלחמתי של חנוך לוין "חייל של שוקולד", שנאסר להשמעה ברדיו.

במקומות אחרים, מציג איינשטיין גם ביקורת רחבה יותר. שירו "יכול להיות שזה נגמר", שאת מילותיו כתב יהונתן גפן, איננו שיר על "המדינה שאבדה" עקב המהפך הפוליטי ועליית הליכוד לשלטון ב-1977, שיר זה הוקלט בראשית שנות השבעים, ומבקר דווקא את המציאות הפוליטית תחת שלטון מפלגת העבודה, ובמידה רבה גם את האתוס החלוצי של שנותיה הראשונות של המדינה.

לצד הדיון במורשתו המוסיקאלית, מותו של איינשטיין מעלה לדיון שאלה נוספת, על אודות ההבחנה בין תרבות דמוקרטית ומתקדמת לבין תרבות בורגנית, ותפקידן בעיצוב מסורת לאומית. התרבות הדמוקרטית והמתקדמת אינה באה לידי ביטוי בהכרח באמירה פוליטית ביקורתית ישירה, על אף שגם זו נכללה לא אחת בעבודותיו של איינשטיין. היא מקבלת ביטוי חשוב בכך שהיא יצירה שלא מגיעה מלמעלה, שהיא איננה אמנות לאומנית, לא באופן ישיר וגם לא כמי שנכנעת להלך הרוח שמקדם השלטון. רבות מיצירותיו של איינשטיין מבטאות אדישות וריחוק מהתפיסות אותן קידם הממסד. הנורמאליות הפשוטה של היומיום, אותה ביטא בשיריו, אינה מצטרפת לשיח המגויס שהיה רווח באמנות של תקופתו.

הממסד הפוליטי שואף לטשטש את המימד הביקורתי שביצירותיו, לנתק מהקשר היסטורי את המוסיקה ואת הסרטים שיצר, ולמעשה – להותיר את כלל יצירתו כסיסמא ריקה מתוכן בדבר ישראל שאהב.

אך היצירות של אריק איינשטיין בפרט, ותופעות תרבותיות מתקדמות בכלל, אינן צריכות להיות מופקרות בידי ההגמוניה. אין לוותר עליהן, גם כאשר הממסד עושה בהן שימוש לקידום ערכיו, ומצליח לצבוע אותן באופן אשר איש שמאל, ולבטח מרקסיסט, לא יכול לקבל. חשוב להיאבק על נכסים תרבותיים אלה, אשר זוכים במעמד ובהכרה, ולהדגיש את ההיבטים ההומניסטיים והדמוקרטיים שבהם.

אסור לנו לאפשר להשכיח, כי מעבר להיותו של אריק איינשטיין זמר מבריק, הוא גם אהב את ארצו ואת עירו, אך באופן שונה מאוד מהדרך בה הממסד מגדיר פטריוטיות. אהבת המולדת של איינשטיין, כפי שבוטאה בשיריו, ביקרה את הפער בין האתוס המכונן של המדינה לבין המציאות, וחשוב מכך – העמידה את האתגר של שינוי המציאות והעולם בתור מטרה.

ניב מיכאלי

מאמרו של ניב מיכאלי פורסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"

http://maki.org.il/he/wp-content/uploads/2013break/12/G47_2013.pdf