עיסאם מח'ול, שהלך לעולמו בשבוע שעבר בגיל 73, היה מנהיג חשוב בדברי ימיה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. הגותו לגבי השאלה הלאומית של האוכלוסייה הערבית בישראל היא אחד הניסוחים המגובשים והבהירים ביותר של עמדות המפלגה בנושא. מח'ול ניסח עמדה פוליטית שאינה מהססת להתעמת עם שני זרמים, שלכאורה ניצבים זה נגד זה אך בפועל משלימים זה את זה: הממסד הציוני על מנגנוניו והלאומיות הבורגנית הערבית על אשליותיה.
בנאומו בפני הישיבה המורחבת של הוועד המרכזי של מק"י בדצמבר 2006, הדגיש מח'ול כי השאלה הלאומית איננה שאלת זהות מופשטת או סמלית, אלא שאלה לגבי המיקום המעמדי של הקבוצה הלאומית בתוך מבנה חברתי-כלכלי נתון. מתוך כך הגדיר מח'ול את האוכלוסייה הערבית בישראל כמיעוט לאומי עם השתייכות מעמדית ברורה. זו נוצרה היסטורית כתוצאה מנישולו מהקרקע, מחיסול הכלכלה החקלאית ומדחיפתו הכפויה לעבודה שכירה ולפרולטריזציה. לדבריו, מצב זה מגדיר את הבסיס החומרי של ההמונים הערבים בישראל מאז הקמתה.
מח'ול הפנה ביקורת חדה כלפי כל שיח פוליטי המדלג מעל נתון יסוד זה ומחליף אותו בסיסמאות לאומיות כלליות, אשר מטשטשות את האופי המעמדי של האפליה הלאומית ומשרתות בכך את האינטרסים של הבורגנות. בהקשר זה נשען מח'ול במפורש על ניתוחו של ולדימיר איליץ' לנין את השאלה הלאומית, ובעיקר על חיבורו בנושא משנת 1913, בו הדגיש כי בכל אומה מודרנית מתקיימות שתי תרבויות לאומיות: תרבות בורגנית ותרבות פרולטרית. עוגן תאורטי זה איפשר למח'ול לנהל פולמוס ישיר עם תפיסות לאומניות רווחות, הרואות ב"תרבות הלאומית" מקשה אחת נטולת סתירות פנימיות. תפיסות אלה, הדגיש, אינן אלא וריאציה מקומית של לאומנות בורגנית, אשר בשם "האחדות הלאומית" מוחקת את המאבק המעמדי. מכאן נובעת קביעתו החריפה שלפיה הצבת תרבות לאומית אחת כשלם מול תרבות לאומית אחרת כשלם, ללא הבחנה מעמדית, איננה רק טעות תאורטית – אלא בגידה באינטרס הפרולטרי.
שאלת האזרחות הישראלית
מן הבסיס הזה עבר מח'ול לדון באחת הסוגיות השנויות במחלוקת בשיח הפוליטי של הציבור הערבי בישראל: סוגיית האזרחות. מול הימין הציוני, המבקש לערער על עצם הלגיטימיות של אזרחות הערבים, ומול זרמים ערביים המתייחסים אל האזרחות כאל נטל או פשרה מבישה, הציע מח'ול תפיסה דיאלקטית בהירה: ההישארות במולדת עצמה היא שיצרה את האזרחות, והאזרחות היא הכלי הפוליטי שיש לעשות בו שימוש לצורך ההגנה על המיעוט הלאומי הערבי ועל זכויותיו. הדרישה מן האוכלוסייה הערבית "להתנצל" על אזרחותה איננה רק בלתי מוסרית, אלא ניסיון פוליטי מודע להפוך את הקורבן לאשם. מנגד, ויתור על האזרחות או התמרמרות מופשטת כלפיה אינם מערערים את הממסד הציוני, אלא מחלישים את יכולת המאבק של ההמונים עצמם ושוללים מהם כלי פעולה חשובים.
בהיגיון זה דחה מח'ול את שורת הדיכוטומיות הכוזבות שמאפיינות חלק ניכר מן השיח: או לאומי או אזרחי; או מאבק לשלום או מאבק על זכויות יומיומיות; או פנים או חוץ. דיכוטומיות אלה אינן תמימות: הן משמשות לנטרול הכוח הפוליטי של האוכלוסייה הערבית ולהשארתה בשוליים. נגד זאת הציב מח'ול תפיסה של מאבק משולב, המדגישה כי המאבק לשלום, לשוויון ולדמוקרטיה איננו אוסף של זירות נפרדות, אלא תהליך אחד בעל היגיון דיאלקטי משותף.
פתרון שתי המדינות
גם בהתייחסותו לסוגיית השלום הפגין מח'ול בהירות פוליטית שלא נכנעה לפאתוס ריק. הוא הבחין בין מהות הסכסוך ההיסטורי לבין המסגרת הריאליסטית לפתרונו בשלב נתון. גבולות 4 ביוני 1967, לשיטתו, אינם מיצוי של הזכויות ההיסטוריות – שהרי החזון הקומוניסטי הוא אינטרנציונליסטי – אך הם הזדמנות ממשית לפתרון מדיני, שבכוחו לשנות גם את מאזן הכוחות בתוך ישראל ולחזק את המאבק לשוויון אזרחי ולאומי. דחיית הזדמנות זו בשם "עקרוניות" מופשטת, כמו גם הפיכת השלום לסיסמה ריקה מתוכן, מובילות שתיהן לאותה תוצאה: קיפאון פוליטי והעמקת ההגמוניה הימנית.
תרומתו האינטלקטואלית של מח'ול אינה שלמה ללא עיסוקו בסוגיית הארגון. הוא יצא בחריפות נגד הקריאות ל"התפוגגות" המפלגה או לוויתור על זהות רעיונית ברורה בשם אחדות מדומה. בעיניו, אין כל סתירה בין קיומה של מפלגה קומוניסטית בעלת מצפן אידאולוגי ברור לבין פעילות במסגרת חזית דמוקרטית רחבה. להיפך: רק קיומו של גרעין רעיוני מגובש מאפשר לחזית להיות כלי מאבק, ולא מסגרת ריקה מתוכן. ההיסטוריה מלמדת, כפי שהדגיש מח'ול, שכל ניסיון לטשטוש אידאולוגי הסתיים בטשטוש פוליטי ובהיעלמות הכוח שאמור היה לייצג את האינטרסים של העובדים והמדוכאים.
ביטול הדיכוטומיה
בשלב הפוליטי הנוכחי, אין להתעלם מן הקו שמוביל ח"כ מנסור עבאס בשנים האחרונות. קו זה חותר להסיח את הדעת מן השאלה המדינית והמאבק למען שוויון זכויות לאומי באמצעות סיסמאות פופוליסטיות בדבר "השפעה מבפנים" ו"טיפול בענייני היומיום". גישה זו איננה רק טעות תאורטית, אלא מהלך פוליטי המפרק את המאבק ומצמצם אותו לכדי ניהול משא ומתן נקודתי בתוך מסגרת כוח בלתי-שוויונית ושאינה משתנה. יתרה מזו, במדינה שכלכלתה ניאו-ליברלית והמשטר שלה מבוסס על אי-שוויון אתני ומעמדי, "פוליטיקה של הישגים" מסוג זה אינה יכולה להיטיב עם הציבור הרחב, אלא לכל היותר עם שכבות מצומצמות ועם אליטות חדשות בתוך הציבור הערבי, שאינן מובילות פרויקט של שינוי חברתי או דמוקרטי אמיתי. מח'ול הדגיש כי מאבק על זכויות יומיומיות המנותק מהקשר מדיני, חברתי ומעמדי הוא ניהול משופר של מציאות הדיכוי – ולא דרך לשנותה מן היסוד.
משנתו הסדורה של עיסאם מח'ול, אותה פירש לאורך עשרות שנים במאות נאומים ומאמרים, לא איבדה מהרלוונטיות שלה. היא מציעה כלים חשובים להבנת המציאות ולהתמודדות עמה. בעידן של התחזקות הימין הקיצוני, העמקת אי-השוויון ומשבר פוליטי וחברתי עמוק, הזכיר לנו עיסאם מח'ול כי האוכלוסייה הערבית בישראל איננה שוליים פסיביים, אלא כוח דמוקרטי מרכזי; וכי המאבק למען שלום, שוויון ודמוקרטיה הוא מאבק אחד, מרובה חזיתות, שאינו סובל קיצורי דרך רעיוניים.
עוד בנושא:
