בשבוע שעבר, כשהערב ירד על שמי עיר הבירה אלג׳יר, פרצה יחידת שוטרים בלבוש אזרחי לביתו של המנהיג השמאלי פתחי גארס, המזכיר הארצי של הקואליציה ״התנועה החברתית הדמוקרטית (MDS)״. ללא צו מעצר ומבלי לספק עילה רשמית, גארס נחטף מביתו למקום לא ידוע. זוגתו פרסמה בבהלה בחשבון הפייסבוק סרטון ויראלי תחת כותרת ״ איפה פתחי גארס?״. התשובה הגיעה כעבור יומיים: גארס שוחרר למעצר בית בהוראת שופט לאחר שהואשם בעבירות העלבת נשיא המדינה, עבד אל-מגיד תבון, והפצת חדשות כוזבות. לחטיפה הפוליטית לא התייחס בית המשפט כלל. לדברי עורך דינו, גארס נדרש להתייצב כל 15 יום בבית המשפט, וכן נאסר עליו לשוחח עם התקשורת ולפרסם תכנים ברשתות החברתיות. תנאים מגבילים דומים הוטלו גם על זוגתו שהוגדרה כ״מסייעת״ בעבירות בעלה.
אין זאת המכה הראשונה שספג גארס מיד הברזל של המשטרה הנאמנה לנשיא, ולא לחוק או לעם. בשנת 2021 נעצר, הועמד למשפט והורשע בגין ״העלבת הנשיא״ ושורת עבירות נוספות. הוא שוחרר לבסוף במרץ 2022, אך נותר יעד לפיקוח ומעקב פוליטי. מועד מעצרו הנוכחי כלל אינו מקרי – שבוע ימים טרם הבחירות לנשיאות ברפובליקה הצפון אפריקאית. גארס כלל אינו מועמד בבחירות, בין היתר משום שקואליציית השמאל אותה הנהיג הוצאה מחוץ לחוק ופורקה בהוראת בית המשפט האלג׳יראי עוד בפברואר 2023. למעשה, מלבד הנשיא המכהן, ועדת הבחירות אישרה לשני מועמדים נוספים בלבד להתמודד ופסלה 13 אחרים. אין זה פלא שברשתות החברתיות קוראים אלג׳יראים רבים לפתוח בקמפיין החרמה ולא להתייצב בקלפיות.
עבור השמאל האלג׳יראי מהווה המעצר של גארס חוליה נוספת בשרשרת של רדיפה פוליטית. ״התנועה החברתית הדמוקרטית״, קואליציה חילונית סוציאליסטית שהוצאה כאמור מחוץ לחוק, מהווה הלכה למעשה גלגול המשך של המפלגה הקומוניסטית האלג׳יראית ההיסטורית. התנועה לקחה חלק פעיל במחאת ׳חיראכ׳ העממית למען דמוקרטיה בשנת 2019. המחאה השיגה את דרישתה המרכזית, הפלת שלטונו העריץ של הנשיא עבד אל-עזיז בותפליקה שמשל באלג׳יריה מאז 1999. אולם, הישג זה נותר פורמלי בלבד ולא הביא לדמוקרטיזציה רוחבית בחברה ובמשטר. בבחירות שהתקיימו בצל המחאה זכה המועמד תבון, שרץ כעצמאי לכאורה אך נהנה מתמיכת הצבא ומפלגת השלטון. עם זכייתו, החל לכרסם בעקביות בחופש ובזכויות הפוליטיות של האזרחים האלג׳יראים תוך שימוש במעצרי פעילים, אישומים פיקטיביים, פירוק ארגוני מחאה ומפלגות אופוזיציה.
המפלגה הקומוניסטית האלג׳יראית, שהחלה את דרכה כחלק מן המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, הוכרה בשנת 1935 כמפלגה עצמאית על ידי הקומניטרן. לשיא כוחה הגיעה עם סיום מלחמת העולם השנייה, אז הפכה לכוח משמעותי במאבק נגד העריצות הקולוניאלית הצרפתית, עת הכריזה בקונגרס בשנת 1949 על תמיכתה בהקמת רפובליקה אלג׳יראית עצמאית. אולם, שילוב של רדיפה ודיכוי פוליטיים הולכים ומחריפים מצד הצרפתים על רקע המלחמה הקרה, עד להוצאתה מחוץ לחוק בשנת 1955, יחד עם קמפיין צבאי רצחני נגד חבריה, הוביל להיעלמותה בפועל והיא נאלצה להיטמע בתוך החזית לשחרור לאומי (FLN). היטמעות זאת גבתה ממנה מחיר יקר. המפלגה נאלצה לוותר כמעט כליל על תעמולה ועשייה פוליטית בקרב השכבות העממיות באלג׳יריה, ותפיסותיה האזרחיות והדמוקרטיות נדחקו תחת המשטר המיליטריסטי החד-מפלגתי שהושת במדינה העצמאית החדשה. גם לאחר כינון מערכת רב-מפלגתית והקמת קואליציות סוציאליסטיות חברתיות שונות שהתמודדו בבחירות, לא הצליחו כוחות השמאל לשוב לעמדות השפעה באלג׳יריה.
מוסר ההשכל ממהמורות השמאל האלג׳יראי הוא שמאבק נגד משטר עריצי – יהיה זה שלטון זר קטלני או דיקטטור מושחת מקומי – הוא הכרחי וחשוב, אך אינו יכול להוות תחליף למימוש פוליטי של עקרונות שמאליים, סוציאליסטיים, דמוקרטיים; וכי החבר של היום יכול להפוך למדכא של מחר. בעידן בו השמאל מתגאה בהנפת דגלים מגוונים עלינו לזכור – את הדגל האדום, זה של המאבק המעמדי ואחוות העמים, לא יהיה מי שיניף מלבדנו.
