הדיון המתקיים בימים אלה סביב שאלת השתלבותה של חד"ש במסגרת רשימה ערבית אחת, הוא דיון פוליטי חשוב, הגם שהוא מתקיים תחת לחץ של זמן וכאשר לפתחנו החובה לקבל הכרעה גורלית. החולשות הקיימות בחד"ש והסכנה הנשקפת לייצוג שלנו בכנסת כתוצאה מהעלאת אחוז החסימה – אלה בעיות המלוות אותנו לכל הפחות מאז הבחירות הקודמות. לכן, יש להצטער על כך שהדיון הפנימי לא החל מוקדם יותר. היבט שלילי נוסף המלווה את הדיון הפנימי הזה, הוא הבלבול הקיים בדיון בין טקטיקה לבין אסטרטגיה. בלבול זה מסייע לטשטש את השאלות האידיאולוגיות המהותיות אשר נלוות למהלך האיחוד.
מאמרים רבים נכתבו בשאלה זו בעיתוני המפלגה, וכן בכלי תקשורת אלקטרוניים הנחשבים כבעלי אוריינטציה שמאלית. לצערי, רבים מהמאמרים המצדדים ברשימה הערבית האחת כוללים זילות וריקון מתוכן מהותי של מושג השותפות היהודית-ערבית, שותפות אשר מהווה את היסוד לכל פוליטיקה שמאלית בארץ. אולם אם מאחורי עיקרון זה אין בסיס ממשי – לא רק ברמה הרעיונית, אלא גם ברמת העשייה – אזי המילים הופכות לסיסמא מנותקת, ותו לא.
הנה דוגמא אחת לריקון מתוכן של מושג השותפות היהודית-ערבית: חבר כנסת ערבי במפלגה ציונית אשר מקיימת פוליטיקה נפרדת לשתי האוכלוסיות, הוא לא ביטוי לשותפות יהודית-ערבית, אלא רק קבלן קולות בתקופת הבחירות. בשאר ימות השנה, הוא מכהן כיו"ר ועדת "דו-קיום", ותפקידו מסתכם בלהצטלם לצד חבריו למפלגה עם מגש כנאפה, ולספק המלצות על חומוסיות.
דוגמא אחרת לריקון מתוכן ולזילות מושג השותפות היהודית-ערבית, זו התפיסה אותה מקדמים אישים וקבוצות שונים בשמאל – ביניהם כאלה המשתייכים לאחד ממרכיבי חד"ש – המסבירה כי תפקידם הפוליטי של פעילי שמאל יהודים מסתכם ב-"להיות סולידריים עם המיעוט הלאומי המדוכא". אולם שותפות יהודית-ערבית אינה מתחילה ונגמרת בהתעמתות (מתוקשרת ומצולמת) עם שוטרים בכפר ערבי-בדואי הנמצא תחת איומי הריסה. אין ספק שחשוב לייצר עמידה משותפת של יהודים וערבים ברגעים אלה, וכי מדובר במעשה ראוי, אולם הסתפקות במעשים כגון זה היא בריחה מהעיקר: היכולת לקיים יחדיו, בשתי השפות ובשני הציבורים, פוליטיקה שמאלית החותרת לשינוי המציאות.
על כן, השותפות היהודית-ערבית מתבטאת, קודם כל, בעמידה באתגר של קיום פוליטיקה יהודית-ערבית משותפת. פוליטיקה יהודית-ערבית אומנם מבוטאת בשפות שונות, ולעיתים תוך שימוש בעולם דימויים וסמלים שונה, אולם היא אותה הפוליטיקה – בנצרת ובתל-אביב, בבאר שבע ובאום אל-פחם. פוליטיקה יהודית-ערבית מטילה על החברים מקבוצת הרוב הלאומי את האתגר הקשה: לא רק להיות סולידריים עם חבריהם הערבים, אלא בראש ובראשונה – לפעול ולשנות את חברת הרוב בה הם חיים. גישה פוליטית אשר טוענת כי סולידריות היא-היא האקט הפוליטי המרכזי או היחיד המוטל על כתפי פעילי שמאל יהודים, משמעותה בפועל – התנערות מאחריותם של פעילי שמאל יהודים משינוי החברה שלהם, והטלת המשימה הקשה הזו כולה על חבריהם המשתייכים למיעוט הלאומי.
מי שמוותרים על הניסיון לשנות את החברה בה הם חיים, או על האפשרות של קיום פוליטיקה משותפת ליהודים ולערבים, יגיעו במהרה למחוזות פוליטיים מוזרים ולאובדן דרך ערכי. דוגמא לכך ראינו בבחירות המוניציפאליות האחרונות בתל-אביב-יפו, שם חסידי גישה זו תמכו בכך שיהודים וערבים ירוצו בשתי רשימות שונות למועצות העיר, והתנגדו לשילוב מועמדים ערבים ברשימת "עיר לכולנו".
מק"י וחד"ש דגלו משך עשרות שנות קיומן בפוליטיקה משותפת ליהודים ולערבים. דווקא באותן השנים בהן מילאה המפלגה תפקיד מוביל במאבקיה של האוכלוסייה הערבית לשוויון אזרחי ולאומי (למשל: במערכה נגד הממשל הצבאי בשנות ה-50 וה-60, או במערכה נגד הפקעת האדמות בשנות ה-70, ששיאה ביום האדמה הראשון ב-1976) – היא עשתה זאת מתוך תפיסה הרואה בזירה הפוליטית הכלל-ישראלית את הזירה בה יש להתמקד ובה יש לפעול. בשום שלב לא סברה המפלגה כי מאבקיה של האוכלוסייה הערבית הם מאבקים מגזרים-פנימיים, המתרחשים בתוך הזירה הסגורה והבלבדית של הפוליטיקה הערבית בישראל.
במרוצת השנים, מק"י וחד"ש הקפידו לנהל ויכוח פוליטי עיקש עם כוחות פוליטיים, דוגמת בל"ד והתנועה האיסלאמית, אשר הציגו אסטרטגיות בדלניות לציבור הערבי בישראל, שעיקרן – התנתקות מהפוליטיקה הישראלית וויתור על הניסיון לשנות אותה. נוכח ההיסטוריה הזו, תמוה מאוד ניסיונם של חברים מסוימים במק"י להציג את מהלך החבירה לרשימה ערבית אחת בתור "צעד טקטי בלבד", וזאת שעה שמשמעות הצעד הזה היא זניחת הקו ההיסטורי של מק"י ואימוץ אסטרטגיה פוליטית חדשה לחלוטין.
האמירה כי אם בראש הרשימה הערבית האחת יעמוד קומוניסט, אז הדבר יבטיח את ניצחון הקו הפוליטי השמאלי על-פני הקו הפוליטי של בל"ד והתנועה האיסלאמית – היא לא יותר ממשאלת לב. לא יעזרו אמירות מבטלות, דוגמת "אין ברירה", או אמירות מנחמות, דוגמת "זו רק טקטיקה". אם מק"י תחליט לנהוג בניגוד לאסטרטגיה הפוליטית המוצהרת שלה מזה עשרות שנים, אז בבוקר שאחרי הבחירות אומנם נשמור על הייצוג שלנו בכנסת, אך הפוליטיקה היהודית-ערבית לא תעבור את אחוז החסימה.
ניב מיכאלי
