נועם סגל, דוקטורנט בביה"ס ללימודי הסביבה באוניברסיטת תל אביב וחוקר בפורום הישראלי לאנרגיה. פורסם באתר וויינט.

בצל העיסוק המתוקשר בסוגיה האיראנית, מתנהל לאחרונה קמפיין שמטרתו להכשיר את דעת הקהל לאפשרות הקמתו של כור גרעיני אזרחי לייצור חשמל בישראל. קמפיין זה מהווה חלק ממגמה עולמית רחבה, המנסה להשיב לתעשיית הגרעין את הלגיטימיות שאבדה לה. הטקטיקה פשוטה: יש להסיט את הדיון משאלות היסוד ובראשן האפשרות לתקלה, סכנת הנשורת הרדיואקטיבית ובעיית הפסולת, תוך הפיכת סוגיית הגרעין לשאלה פוליטית, טכנולוגית או כלכלית.

אכן, זוהי שעת כושר מצויינת עבור יצרני כורי הגרעין האזרחיים לקדם את עסקיהם. מאז אסון צ'רנוביל הוקמו בעולם כורים ספורים בלבד, ומבין כ-400 הכורים הפעילים כיום, צפויים רבים להיסגר בשנים הקרובות ולאלץ ממשלות באירופה ובארה"ב להחליט באשר לעתיד תעשיית הגרעין שבתחומן.

משבר האקלים והצורך למצוא מקורות אנרגיה שאינם מזהמים, כחלופה לנפט, לפחם ולגז הטבעי המידלדלים בקצב מואץ, כמו גם הרצון להתנתק מן התלות הפוליטית במדינות אופ"ק, הפכו את הפקת החשמל מגרעין לאופציה אטרקטיבית. לכאורה מדובר באנרגיה זולה ונקייה מפליטות גזי חממה ומזהמי אויר אחרים, כאשר הדלק עליו היא מתבססת, האורניום, מצוי בשפע בטבע.

ואולם, בחינה מדוקדקת של העובדות מלמדת כי הבעיות הסביבתיות הנלוות לשימוש באנרגיה גרעינית רחוקות מפתרון. בחלוף שני עשורים מצ'רנוביל, נדמה כי העיסוק בשאלה הטכנולוגית השכיח את מראות הזוועה, תוך יצירת הרושם כי השימוש בגרעין כיום, בטוח יותר מבעבר. ואולם, יש לדעת כי במהלך השנים אירעו לא מעט תאונות בכורים גרעיניים בעולם; צ'רנוביל אמנם היתה הקשה והמפורסמת שבהן, אך רק בדרך נס לא גרמו תקלות אחרות לאסונות קשים אף יותר.

לדוגמה, דליפת ממושכת של קרינה מכור בהונגריה בשנת 2003, או אותו צינור שבור שנתגלה בשנת 2005 בכור בסלפילד שבבריטניה, לאחר שבמשך תשעה חודשים גרם לדליפה של כ-83,000 ליטרים של חומר רדיואקטיבי, שהכילו אורניום במשקל 160 טון. דליפה דומה, אילו ארעה בישראל, היתה עלולה להפוך את אקוויפר החוף כולו לבלתי שמיש למשך אלפי שנים. תקלות אינן מתרחשות רק בכורים סובייטים מיושנים. אפילו במדינה מתקדמת כישראל, ארעה על-פי מקור זר בשנת 1990 תקלה במתקן גרעיני המצוי באזור נחל שורק, שגרמה למותו של אחד הטכנאים שעבד במקום.

התפתחות טכנולוגיית המחשוב הפכה את בקרת הכורים לפשוטה ואמינה יותר; עם זאת יש לזכור, כי בכל מקום בו עובדים בני אדם קיימת אפשרות לטעות אנוש, ובכל הקשור לגרעין היא עלולה להיות קטלנית.

טכנולוגיית הכורים מדור 4, שמדענים עמלים זה שנים על פיתוחה, עשויה להקטין את הסכנה אולם שנים רבות יחלפו בטרם תהפוך זמינה לשימוש.

טכנולוגיית ייצור החשמל מביקוע הגרעין אינה בהכרח זולה או נקייה יותר מטכנולוגיות אחרות. תהליך כריית האורניום, שינועו והפקתו, כמו גם הקמת הכור עצמו, מצריכים אנרגיה רבה המופקת מדלקים קונבנציונאליים, ומלווה בפליטת גזי חממה רבים; עלות הקמתו של הכור גבוהה ביותר, וגם תחזוקתו אינה זולה.

הפרטה אפשרית של כור גרעיני אזרחי בישראל, כפי שמציע גל לופט, עלולה להביא לתחזוקה לקויה בשל רצונו של היזם לחסוך בעלויות, ובכך להגדיל את הסיכוי לתאונה. סוגיית הגרעין ראויה לדיון ציבורי מקיף ומעמיק בארץ, אולם אין לשכוח כי הסכנה הטמונה באנרגיה גרעינית גבוהה ביותר, ובמדינה קטנה כמו שלנו עלולה להוות סכנה קיומית.