השיר הפותח את ספרה של דורית ויסמן מעלה תהיות לגבי מה יכול היה להיות ומה ישנו: "הייתי יכולה לחיות עם אישה – אבל אני נשואה"; "הייתי יכולה לרכב על אופנוע, חשופה לרוח, אך אני בעלת רכב".

במעין סיכום או השוואה, מאיר המבט השירי את השרירותיות של הדברים, של המהלכים בחיים ושל הבחירות. המבט מסתכל אחורה, ממשיך לטיול בהודו שהיה ואז חוזר למשהו יומיומי, בסיסי: הצנוניות האורגניות בארגז ליד הדלת, הנושאות איתן בוץ מהשורשים "שנקרעו מילדות מאושרת". השיר "צנוניות" מורכב משישה חלקים. הוא עוסק רבות באוכל, במובנים של עונג, חשק ותאווה, המסמנים משהו טעון יותר, ומסתיים במשפט: "היום מלאו לי שבעים". לאורך הספר ממשיכה המשוררת לעסוק בנושא הגיל בהשלמה ובהכרה במה שישנו.

שיר נוסף מעלה גם הוא תהיות לגבי מה יכול היה להיות אילו. הפעם בנוגע לילד ולשירות הצבאי: הילד עומד בפני טקס סיום קורס, אבל מה היה אילו היה משוכנע לסרב, לממש את הפוטנציאל המוסיקלי? ואז המציאות: "במקום זאת אמרתי לו שנעמוד מאחורי כל מה שיחליט".

גם כאן באה לידי ביטוי השלמה מסוימת עם המצב. ישנן המחשבות החולפות בראש ומייצרות מציאויות אלטרנטיביות, אבל ישנה גם המציאות הממשית שמנקזת אליה את מה שקרה בסופו של דבר. בין מה שיכול היה להיות לבין הישנו נמצא עולם פנימי שלם של הרהורים ושל שירה הנבנית מתוך הסיפור ומתוך החיים. גם בשיר הבא, "האצטקים", ניצבות שאלות לגבי מושגים של הקרבה וכבוד. בשיר "מחבוא", שנכתב ביום השואה, מתבוננת המשוררת בנכדה במבט הנושא חרדה וזיכרון והמלווה דורות שלמים.

עונג בצד כאב

רכבת טרנס-מונגולית" הוא ספרה ה-12 של ויסמן. השירים עוסקים בנושאים נעימים ומענגים כמו קרם לחות, אוכל, קפה ואהבה, וגם בנושאים כואבים כמו מחלות ומוות. ויסמן מתחבטת בזיכרונות מאמה בבודפשט: "את כותבת תמיד על אותם נושאים / אמא, הונגריה, משפחה, סרטן / נמאס כבר. / למה לא תלכי לסיבוב מרענן / ברחובות ירושלים?". היא מפנה כלפי עצמה שאלות לגבי כתיבתה ומניחה אותן על השולחן. אינה חוששת להעלות אותן. כך גם לגבי נושאים נשיים, אינטימיים ופחות מדוברים כמו בדיקות רפואיות החושפות מטענים רגשיים ומגדריים.

בשיר המספר על הליך רפואי שמטרתו להסדיר את קצב הלב,  לא מתייחסת ויסמן להליך עצמו אלא מספרת איך "אתה חותך קוביות קוביות / מגיש לי / המלון כתום, עסיסי". המשוררת מתארת ישיבה במרפסת ואכילת מלון ומסיימת במשאלה: "לשבת כך גם מחר". מעסיסיות המלון היא עוברת אל "המקום הרך ביותר בעולם", זה שמסתתר במגע הפיסי, הזוגי, המוכר. איברי הגוף מצטיירים באופן הרמוני המשתלב בהוויה שלווה שיש בה תשומת לב והכרת תודה.

תיאורי האוכל לאורך הספר מגיעים בצורות שונות, שלפעמים בעצם אומרות משהו אחר, או נושאות איתן משמעות נוספת. למה דווקא ביום הנישואין ה-44 "שרפתי שני סירים: / לך – דיסת קוקר עם חלב / לי – דיסת קוקר במים", אחר כך "אכלנו במסעדה ביתית". אמנם שתי הדייסות נשרפו, אבל בסוף אוכלים יחד.

המבט האופטימי ושמחת החיים שזורים בכתיבתה של ויסמן גם כשהיא כותבת על בתי חולים ופרידות. באחד השירים היא מונה את ה"יתרונות בשהייה ביחידה לשבץ מוחי הדסה עין כרם״. בכתיבתה ניכרת האבחנה ביופי שבכל דבר: לצאת להליכה, לנוח בצהריים, לקנות משהו.  התחושה של הזרה ורצון למבט מחודש על פעולות ודברים שאנו בדרך כלל עושים באופן אוטומטי, בלי להאדיר, נועדה להיווכח בעצם היותם: ״לא יאמן כמה יופי יכול להכיל יום חול״. את השיר שכותרתו "ספונג'ה" פותחת ויסמן במילים: "רק תנו לי לשטוף רצפה / בשישי / בבוקר".

מסעות פנימיים

חלק משמעותי בספר תופסים מסעות, כפי שמרמז שמו: "רכבת טרנס-מונגולית". כמו שהרכבת נוסעת בשקשוק גלגלים ומדי פעם נעצרת, כך גם השירה "בשום מקום ללא הסבר". המסע הוא פנימי וחשוף, כמו המבט מפנים הרכבת דרך החלונות החוצה. "המרחבים שלא נראים / ואת יודעת שהם נמשכים עד אין סוף / שהכל עוד פתוח". אולי זה סוד קסמו של המסע, שסופו לא ידוע. המסע מאגד בתוכו את העבר וההווה, מערבב בין הזמנים. לדוגמא, המשוררת קוראת בעברית בפסטיבל שירה באיסטנבול שיר על חיי אמה בהונגריה.

באחד הקטעים האחרונים בספר, שהוא מעין שיר ארוך המשתרע על כמה עמודים ונקרא "חו!" – 'כן' בגאורגית – מונה ויסמן את כל הדברים שראתה וחוותה בגאורגיה ואומרת עליהם 'כן'. היא מציינת שעבורה "חו!" עם סימן קריאה הוא קריאת התפעלות "לנשים הגאורגיות הנאנקות תחת עול", "לזקנים שמתגעגעים לעבר", "לארוחות המופלאות", "למים הצלולים", "למאות ואלפי הכוכבים בשמים". בקטע זה באה לידי ביטוי חדות האבחנה והפרשנות הרגישה והישירה של המשוררת. היא מצליחה להעביר תחושה המגיבה על אלמנטים פיסיים שונים במרחב, נוסכת תחושת חופש שלא מנותקת מהמציאות ומזכירה לנו שלצאת למסע זה גם ללכת לאיבוד.

"רכבת טרנס-מונגולית" מאת דורית ויסמן; בעריכת דוד וינפלד;  הוצאת ״מקום לשירה״, 2023