אחרי 270 ימי מילואים במלחמת ההשמדה על עזה, החליט סרן (מיל') בחטיבת הנח"ל רון פיינר לסרב. פיינר הוא סטודנט לפילוסופיה, לכלכה ולמדע המדינה באוניברסיטת חיפה, פעיל בתנועה "עומדים ביחד" וממקימי הארגון "חיילים למען החטופים" המאגד 370 חיילים במילואים ובסדיר. לאחרונה כינסו פיינר וחבריו מסיבת עיתונאים בה הם הצהירו על סירוב וקראו לממשלה לעצור את המלחמה ולהחזיר את החטופים. בתחילת החודש אמר פיינר לאלמז מנגיסטו מערוץ 12: "יש לנו אחריות כאזרחים, לפני שאנחנו חיילים. הרמטכ"ל התנגד לתוכנית לכיבוש העיר עזה, כי ייהרגו בה חיילים וחטופים, ואנחנו צריכים לתת לו גב, להראות לו שאנחנו איתו." השבוע התראיין פיינר ל"זו הדרך" וסיפר על הסיבות לסירוב ועל הדרך להגדלת מעגל הסרבנים.

מדוע בחרת לסרב לאחר 270 ימי מילואים?

הרגע שהיה עבורי הכי משמעותי היה הרגע של פיצוץ הפסקת האש האחרונה במרס. אני זוכר שקמתי בבוקר, פתחתי את הטלגרם וזה הדבר הראשון שראיתי: נגמרה הפסקת האש, ממשיכים לשלב ב', בן גביר חוזר לממשלה חוזרים להפציץ בעזה, החטופים לא חוזרים וכמובן כל הדברים הנלווים הנוראים. זה העמיק אצלי את משבר אמון שהיה לי במלחמה ובממשלה. אם לפני זה שירתתי למרות שהיו לי חילוקי דעות מסוימים עם מה שקורה, באותו רגע הקרעים היו עמוקים ביותר. חיפשתי איזו סיבה להמשך המלחמה ולא מצאתי שום סיבה שבגללה המלחמה צריכה להימשך. קראתי את הטיעונים הימניים שהכי מצדיקים את המלחמה ופשוט לא הצלחתי להשתכנע מהם: הם מבוססים נטו על שקרים. זה היה משבר אמון מטורף, בעיקר עם הממשלה אבל גם עם הצבא, ומשבר האמון  רק מעמיק.

חינכו אותנו בצבא לכל מיני דברים שצריך להקפיד עליהם, בין היתר – לא למלא פקודה בלתי חוקית בעליל. המחויבות שלנו היא קודם לאנשים שלנו ולדברים שקורים בשטח. מפקד שרואה משהו חריג שקורה בשטח חובתו להגיד שזה לא בסדר. אני רואה שהרמטכ"ל אייל זמיר מתנגד למבצע מסוים ושהפצ"רית יפעת ירושלמי אמרה שהמבצע לכיבוש עזה הוא לא חוקי בגלל שפינוי האזרחים מהעיר עזה נעשה ללא מקום לפנות אליו. זו סיטואציה שבה הייתי מצפה מאנשים להגיד חלאס, זו פקודה שאנחנו לא ממלאים.

הגענו לגבול מסוים שיצר בי חוסר אמון בצבא. יש אנשים שמבחינתם אין קו אדום. אני רואה תמיכה ציבורית רחבה בהפסקת המלחמה ואני רוצה לגרום לכך שתמיכה זו תגיד למפקדים הבכירים (מפקדי חטיבות ומפקדי אגודות): עיצרו את המלחמה. זה יכול לקרות גם ללא תמיכה ציבורית, למשל בכך שקצין יודיע על סירוב, אבל צריך להדגיש שזה דורש אומץ מטורף. אם תהיה תמיכה מהשטח זה מאוד יעזור לקדם את הסרבנות. מהפלוגה שלי אני לא היחיד שהחליט לא להגיע למילואים, שיעור ההתייצבות היה משהו כמו 60-50 אחוזים. אבל מעטים האנשים שמוכנים להודיע בפומבי על סירוב.

באלה ערכים אתה דוגל?

אני דוגל בחירות, בשוויון ובצדק חברתי. הייתי פעיל בנוער מרצ ובמטה של אילן גילאון. נסענו להפגין בת"א למען הגדלת קצבות הנכים. אני מאמין בפתרון מדיני בו שני העמים יגיעו לביטוי לאומי, למרות שאין לי העדפה לפתרון מסוים.  

כיצד השפיעה עליך המלחמה נפשית וכלכלית

שירתי בלבנון בחטיבת הנח"ל הצפונית. לא שירתי בעזה. בצבא הכינו אותנו להשפעות הפיסיות של המלחמה: רמות סטרס גבוהות, תגובות כמו ערנות יתר, רגישות לרעשים ונהיגה מסוכנת. לקח לי חודש להתאושש מזה. לא נפגעתי כלכלית מהמלחמה. שכירים ששכרם נמוך קיבלו את מלוא שכרם מהביטוח הלאומי. עצמאים קטנים  שהכנסתם משתנה לא קיבלו פיצוי כלכלי, כיוון שהם לא הצליחו להצהיר על הכנסות בגלל שירותם הצבאי. זכיתי בהטבות כלכליות שהלכו וגדלו. הממשלה הבינה שהיא צריכה לקנות את תמיכת חיילי המילואים שכן מספר המתייצבים פחת. המלחמה פגעה בתוכניות האישיות שלי. תכננתי להדריך בשנת שירות וזה לא קרה. 

האם סרבנות המונית יכולה לעצור את המלחמה?

המהלך הכי חשוב לסיום המלחמה הוא סרבנות פומבית. זו תורמת גם לסרבנות אפורה. הסרבנות הפומבית מפעילה לחץ על מקבלי ההחלטות ומחזקת את המחאה. יש לה אפקט ציבורי אדיר. הממשלה לא נבהלת מהפגנות של 400 אלף איש, אבל הסרבנות מבהילה אותם. הם חוששים מפגיעה פוליטית בבחירות הבאות.

כיצד הגיבה סביבתך הקרובה לסירוב שלך?

גדלתי במושב בן עמי בגליל המערבי, שהוא אזור מעורב של יהודים וערבים. התיכון שלמדתי בו מאפשר ומקבל פעילות פוליטית. תמיד היינו מדברים שם גם על אקטואליה. הפן האישי משפיע מאוד. אנשים חוששים מתגובות שיקבלו. אבא שלי היה קצין בגולני וההורים חששו שהסירוב יפגע בי. הם חששו שהסירוב ישפיע על הלימודים שלי באוניברסיטה.

בכלא ישבתי יומיים, ובמהלכם יצא לי לדבר עם הסרבן איתמר גרינברג על ההבדלים בין סרבן לשירות סדיר ולסרבן שהוא קצין. בכלא פגשתי חיילים רבים שהתלהבו לפגוש קצין המייצג בעיניהם את המערכת עצמה. בכלא צבאי האווירה היא אנטי-מערכתית. בסביבה הקרובה עודדו אותי במיוחד לסרב חבריי הקרובים. אבל לא בכל חלק בחברה זוכים סרבנים להערכה וללגיטימציה. גם אנשים שיצא לי לדבר איתם ואשר אינם תומכים בדעות שלי, מכבדים את ההחלטה שלי. עברו כבר כמעט שנתיים של מלחמה, וגם הם אומרים: מספיק.

אתה ממקימי הארגון חיילים למען החטופים. כמה חברים בארגון וכיצד אתם מתכוונים להשיג את מטרתכם?

מספר חברינו כ-400: רבע מחיל רגלים, רבע מחיל מודיעין והשאר מחילות אחרים. הארגון קם בעקבות עצומה שפרסמנו. כל החברים בארגון שירתו זמן מסוים מאז 7 באוקטובר. לא כל החברים סירבו וחלקם ממשיכים לשרת גם כעת. קשה לאמוד את התמיכה בסרבנות, אבל נראה שהלגיטימציה לסרב גדלה בחברה הישראלית.

אנו משתפים פעולה עם ארגונים נוספים כמו עומדים ביחד. הקמנו קו פניות הנותן מענה לחיילים. אנו מחלקים פליירים ופעילים ברשתות החברתיות. אנו עדים לאפקטיביות של פעילותנו. בתא הסטודנטים של עומדים ביחד באוניברסיטת חיפה, בו אני פעיל, הפגנו כל שבוע בשנה האחרונה. האוניברסיטה ניסתה לאסור על הפעילות. הגשנו עתירה וניצחנו. המרצים הצטרפו אלינו והחלו להפגין גם הם כל שבוע עם תמונות של ילדים שנהרגו בעזה.

במה טועות מפלגות האופוזיציה הציונית?

מנהיגי האופוזיציה המתנגדים למלחמה ורוצים הסכם צריכים להפסיק להיות אמביוולנטיים כלפי סיום המלחמה והחזרת החטופים. המלחמה מסבה נזק מתמשך לכל מי שחי פה. גם לרמטכ"לים לשעבר כמו בני גנץ צריכים להיות קווים אדומים. מחאות גדולות לא עוצרות מלחמה. צריך לקרוא לסירוב כדי להצליח לעצור אותה. אנו קרובים לנקודת הכרעה. המלחמה תיעצר כאשר תחשוש הממשלה מסרבנות המונית שתפגע בצבא. גם שביתה כללית, רחבה מזו שנוסתה, יכולה לעזור.

עוד בנושא:  https://zoha.org.il/139712