מלאלאי ג'ויה נולדה ב-1978 בכפר קטן במערב אפגניסטן וגדלה במחנות הפליטים האפגניים באיראן ובפקיסטן השכנות. מגיל צעיר החלה ללמד נשים וילדים במחנות הפליטים קרוא וכתוב.
מלאלאי ג'ויה בהרצאה באוסטרליה ב-2007 (צילום: ויקיפדיה)
כשבגרה מעט הוצע לה לנהל בתי–ספר יסודיים לנשים באפגניסטן עצמה, ולאחר שנים מעטות, שבהן הקימה רשת בתי–ספר ומרפאה אזורית, נבחרה כנציגת המחוז שלה לפרלמנט האפגני הראשון. היא הייתה אז בת 25.
כבר במושב הראשון, עוד לפני כינון הפרלמנט הרשמי, בנוכחות כלי התקשורת, האשימה ג'ויה את חברי הפרלמנט האחרים בשותפות פעילה ברצח העם האפגני. הנוכחים באסיפה, אמרה, הם אותם אדוני המלחמה שקרעו את ארצה לגזרים בתקופת הטאליבן, וכעת הפכו לחברים מכובדים בפרלמנט, בחסות הכובשים האמריקאים וברית נאט"ו. כשהוקם הפרלמנט ("כופרת", "קומוניסטית" צעקו לעברה) המשיכה במסע ההוקעה, ועקב כך ניסו למנוע בעדה מלשאת דברים בפרלמנט, איימו עליה ברצח ולבסוף השעו אותה מחברותה בפרלמנט.
היא שרדה ארבעה ניסיונות התנקשות בחייה, ומאז נמצאת במחתרת, משם היא נושאת את קולה להצלת העם האפגני מכובשיו מבפנים ומבחוץ. בישראל פורסם לפני שבע שנים ספרה "אשה בין אדוני מלחמה" (הוצאת מודן).
להלן חלקים מריאיון שנערך עמה לציון 15 שנה לפלישה האמריקאית לאפגניסטן (7 באוקטובר 2011) ופורסם בגיליון האחרון של השבועון "דיאגונל", היוצא לאור בברצלונה.
מהו מצבן של הנשים לאחר 15 שנות כיבוש ארה"ב?
מצבן של הנשים בארצי הוא חמור, ואף הדרדר מאז תקופת שלטון טליבאן. תושבי אפגניסטן (והדגש איננו רק בנשים – גם הגברים, הילדים והזקנים) לא שוחררו. הם נהיו קורבנות האי–צדק, העוני, האבטלה והשחיתות. אבל מצבם של הנשים והילדים הוא הגרוע מכל. דווקא "שעבודן של הנשים" ו"הצורך לשחררן" היו הסיסמאות שהניפו כוחות הברית הצפון–אטלנטית בהנהגת ארה"ב, שנערכו לפלוש לאפגניסטן. למעשה הכוחות הפולשים הציבו אותנו, את האזרחים, בקו האש הראשון במערכה בין משטר הטליבאן הפונדמנטליסטי ושונא הנשים, לבין אדוני המלחמה, אף הם פונדמנטליסטים ושונאי נשים. אותם אדוני מלחמה לא שונים בהרבה מקודמיהם מהטליבאן – הם רק התחפשו לדמוקרטים.
איך השתנו חייך מאז הכיבוש?
דרך החיים שלי ניתן ללמוד עד כמה ה"דמוקרטיה האפגנית" אינה יותר מהצגה מבוימת היטב. אין לנו זכויות בסיסיות, כגון חופש הביטוי או חופש העיתונות. בעת שלטון הטליבאן, הייתי מורה ועל מנת להגן על עצמי ואף להבריח ספרים נאלצתי ללבוש בורקה. ולאחר הפלישה הוספתי ללבוש את הבורקה האיומה, סמל הדיכוי, כדי להגן על עצמי ועל חיי.
אגב, אלפי פעילות נאלצות ללבוש את הבורקה כדי להגן על עצמן מפני תוקפים. לפני זמן מה שמעתי נאום של לורה בוש, אשתו של הנשיא לשעבר בוש, שהתפארה שהודות לארה"ב, לראשונה הנשים האפגניות זכו בזכויות. זה שקר! בשנות ה-60 וה-70, והודות למאבקיהן, הנשים באפגניסטן השיגו זכויות מסוימות. אז הן התלבשו כמו כל אישה במערב ורובן לא כיסו את ראשן. אבל לאחר ארבעה עשורי מלחמה המצב שלנו, של הנשים, נעשה קשה מנשוא.
קשה מאד להתמודד פוליטית בכל כך הרבה חזיתות…
ואכן אנו נאלצים להתמודד בו זמנית עם כובשי נאט"ו וארה"ב, עם הטליבאן, עם אדוני המלחמה המקומיים ועם דאעש. כולם יחד וכל אחד לחוד, כל הפושעים האלה הופכים את חיי האזרחים, רוב–רובה של אוכלוסיית אפגניסטן, לגיהינום על פני אדמות. המעצמות הגדולות עושות שימוש באפגניסטן כשדה מערכה למען האינטרסים האסטרטגיים שלהן, למען נגישות לנפט ולגז, בהתמודדות שלהן מול סין… אך כפי שנאמר בארצי: "היכן שיש דיכוי ודמעות, יש מאבק ותקווה".
באפגניסטן גדל דור חדש של פעילות ופעילים. הם מסכנים את חייהם, ובצילם של מעשי הטבח, העוני והבערות, הם מצליחים לקדם באיטיות אך בהתמדה אופציה דמוקרטית, עממית, לא עדתית ולא דתית, הדוגלת בצדק חברתי.
