העיתונים עוסקים רבות בשבועות האחרונים בפרשיות הביטחוניות במשרד ראש הממשלה, אשר במרכזן – ניסיונותיו של ראש הממשלה להנדס את תודעת האזרחים נגד עסקת חטופים באמצעות הדלפת מסמכים מסווגים. אך הנדסת התודעה של המשטר לא החלה בפרשיות הביטחוניות; היא קיימת כבר מקום המדינה. יחד עם זאת הנדסת התודעה באמצעות הפחדה התגברה משמעותית מאז החלה המלחמה.
שעות ספורות לאחר מתקפת החמאס ב-7 באוקטובר, כבר החל מסע רדיפה ודה-לגיטימציה כלפי האזרחים הערבים בעקבות פרסומים באינטרנט. משטרת בן גביר עצרה אזרחים תמימים, סטודנטים ואנשי תרבות ורוח בטענה שפרסמו תמיכה בטרור ברשתות החברתיות. בהמשך, ניסיונות ההפחדה והנדסת התודעה הגיעו גם לציבור היהודי. בין השאר דרך דה-לגיטימציה לאמנים ולאנשי תרבות שהביעו תמיכה וסולידריות עם תושבי עזה. בזמן שאמנים רבים בוחרים לשתוק מול הזוועות בעזה, בסצנת הפאנק הישראלית נשמעים קולות מחאה רבים.
בחודשים האחרונים התקיימה במועדון הגדה השמאלית סדרת הופעות תחת השם "הרשימה השחורה" שחלק מהכנסותיו נתרמות לקמפיין "חשוב על עזה" בהובלת חד"ש. ההופעות כללו מסרים נגד המלחמה והכיבוש, נגד הציונות ונגד גיוס לצה"ל ובעד עתיד של שלום ושוויון. לאחר שתי הופעות מוצלחות מאוד, ולקראת ההופעה האחרונה בסדרה, שתתקיים ביום שישי, 29.11, במועדון הגדה השמאלית, שוחח 'זו הדרך' עם בר לוי, מוסיקאי ומנהל הגדה השמאלית.
איך התחיל הרעיון של "הרשימה השחורה"?
לפני כמה חודשים פורסם פוסט בקבוצה באינסטגרם של להקות פאנק ומאטל על להקה חיפאית בשם "ראגום" בו נטען שאסור לתת ללהקה הזאת במה בגלל שהם שמאלנים רדיקלים. נוצר הרבה שיח סביב הפוסט הזה, ובעקבותיו כמה אנשים פרסמו רשימה של להקות פאנק שלדעתם אסור לתת להם בימה בארץ בגלל העמדות שלהם נגד המדינה והמלחמה. הרשימה הופצה למנהלי מועדונים ופסטיבלים.
אותם מנהלים שקיבלו את הרשימה עדכנו אותן להקות על קיומה של הרשימה וככה הסיפור הזה יצא החוצה. יצרתי קשר עם רועי אלעני, שהוא המפיק של פסטיבל הפאנק הכי גדול בארץ, ויחד איתו החלטנו להקים פסטיבל מוזיקה נגד המלחמה, אשר מבוסס על הלהקות שניסו להשתיק יחד עם להקות נוספות שגם הן מדברות נגד המלחמה, הכיבוש והציונות.
האם שינו ההופעות את היחס למתנגדי מלחמה?
בסופו של דבר, הדעות של אנשים בארץ מאוד מושרשות. זה לא בהכרח שמישהו יגיע להופעה ופתאום תשתנה דעתו לגמרי. מה שכן, היו בהופעות הללו הרבה מאוד צעירים, חלקם לפני גיוס. הם נחשפו פתאום למקום שבו מותר להם להביע דעות נגד המלחמה או הצבא. אני חושב שעל אותם צעירים זה מאוד השפיע.
להערכתי, תרמנו להרחבת השיח הציבורי נגד המלחמה ונגד השתקת אמנים. נוצר עניין תקשורתי יחסית גדול סביב ההופעות שלנו. העלנו למשל נאום של אחד המוסיקאים מ"הרשימה השחורה" ולנאום הזה יש כבר יותר מ-70 אלף צפיות. האירוע הזה עשה הרבה רעש.
סצנת הפאנק נוטה באופן כללי לטוטאליות שמאלית. לכן ניסיונות הרדיפה וההשתקה בתוך קהילת הפאנק היו חריגים מאוד. לא תמצא עוד סצנות מוזיקליות בישראל שאנשים מוכנים לעמוד מאחורי הדעות השמאליות שלהם בצורה כזאת. כאשר אומרים שאסור לנו להופיע בגלל העמדות שלנו, אז אנחנו נופיע ונדבר דווקא על העמדות האלה.
איך התחבר הפאנק לטוטאליות השמאלית?
תרבות הפאנק היא תרבות שמאל, היא תמיד הייתה כזאת. המוסיקה מעבירה ערכים של שמאל, חופש והומאניות. זה ממש הבסיס של כל ההיסטוריה של הפאנק, כל המורשת שלו. היה בעבר קצת פאנק ימני אבל זה ממש לא עבד. אנשי הקהילה הפאנקיסטית הם רדיקלים מאוד וכל אמני הפאנק בחו"ל גם הם מאוד רדיקלים. פאנק יותר משהוא מוסיקה זו תנועה חברתית: קודם כל ערכים ואחר כך המוסיקה. ניגנתי למשל עם ההרכב שלי באחת ההופעות. אבל ההרכב שלי הוא לא הרכב פאנק אלא ג'אז אוונגארד. העניין היה המסרים והערכים שהעברנו לקהל.
איך אתה מסביר את שתיקת האמנים?
יש לזה כמה רמות. דבר ראשון ישנם הרבה אמנים שמקבלים את המצב ותומכים במלחמה בעזה, כמו מרבית האזרחים. שנית, בקרב אמנים יותר ביקורתיים קיים פחד אמתי ומובן שישחירו את שמם ויפגעו להם בפרנסה. אנשים פוחדים שיפרסמו עליהם שהם "תומכים בערבים בעזה" ואז לא יזמינו אותם להופיע עוד. זה דבר שיכול לקרות לחלוטין, בהתחשב בכך שהמשטרה כבר עכשיו סוגרת מועדונים וכולאת אמנים. אני מוכן להתערב ששלומי שבן או יזהר אשדות, לדוגמא, לא תומכים במלחמה, אבל הם לא יעזו להגיד כלום.
לכן היה לנו כל כך חשוב להקים את הפלטפורמה, שבה כן אפשר להעביר מסרים כאלה. אני מאוד מקווה שאנשים יתחילו לפתוח את הפה ויפסיקו לפחד. מעבר לכך, אני מקווה מאוד שהמלחמה הזאת כבר תסתיים ושאנשים יפסיקו להתגייס לצבא שמאפשר לה לקרות.
