ריאיון: 'בלוב שאחרי קדאפי נפגעו זכויות הנשים'

 "לוב עומדת לאמץ את ה-'דגם האפגאני', בכל הקשור לזכויות הנשים, ולכן עלינו להמשיך במאבק למען זכויות הנשים במלוא הכוח" – אמרה הסופרת והפעילה הפמיניסטית עאישה אלמגרבי, לכתב סוכנות הידיעות העצמאית IPS. "נשים הדורשות את זכויותיהן הופכות קורבן להטרדות, לאיומים ולקללות" הוסיפה אלמגרבי, המלמדת פילוסופיה באוניברסיטת טריפולי. המרצה בת ה-57, שלמדה בצרפת, עומדת בראשות האגודה להגנה על חירות המחשבה.

 2013-12-29_195528

הסופרת והמרצה הלובית עאישה אלמגרבי (צילום: IPS)

 

באוקטובר מלאו שנתיים להירצחו של מועמר קדאפי. מה השתנה במעמד הנשים מאז?

    הרבה דברים השתנו – אבל לרעה. איבדנו את מעט הזכויות שהיו לנו.  למשל, בעיית הפוליגמיה. ריבוי נשים מקובל מאוד בלוב. בזמנו של קדאפי, גבר שרצה להתחתן עם אישה נוספת, היה חייב קודם לכן לקבל את הסכמתה של אשתו הראשונה. כעת, אין יותר צורך בכך. אסור לשכוח, כי ראש הממשלה שמונה לאחר נפילת קדאפי, מחמוד ג'יבריל, הבטיח בנאומו הראשון כי יערוך "שינויים לעומק" בחוקי הפוליגמיה. הבטחה זו הייתה אחת הראשונות שניתנו, עוד בטרם דובר על שיקום המדינה. אכן היו שינויים. כיום, נשים בלוב הפכו טרף קל. כאשר אנו מפגינות ברחובות הערים ודורשות את זכויותינו, אנו סופגות מטר קללות, איומים ואף הטרדות מיניות. לקחנו חלק פעיל בהתרחשויות הפוליטיות, ונשים רבות שילמו בחייהן, אבל עבורנו, בהבדל מאשר עבור הגברים, דבר לא השתנה לטובה. לא זכינו לכל התקדמות במעמדנו.

אבל בממשלה יש מספר נשים…

    נכון, אבל לצערי הן לא יותר מאשר קישוט, ללא סמכויות. השתמשו בהן כדי לקשט את כרזות המועמדים בבחירות. ב"וועדת ה-60", האמורה לדון ולהציע חוקה חדשה, שוריינו רק 6 מקומות לנשים. אחד מחברי הפרלמנט אף הציע להקים באולם המליאה מחיצות, כדי למנוע מגע בין נבחרות לבין נבחרים. גם ייצוג הנשים במוסדות השלטון הוא עלוב למדי. במערכת החינוך, מהגן ועד האוניברסיטה, 90% מהמחנכים הן נשים. אבל כאשר אנו בודקים את כל מוסדות השלטון, הרי שהנשים מהוות רק 2% מהדרג הניהולי.

אומרים שפורסמה "פתווא" (פסק הלכה איסלאמי) לפיה נשים לא יוכלו לנהוג "ללא גבר שילווה אותן"…

    זו אינה הפתעה. אני מתגוררת מחוץ לטריפולי, ובאחד הימים בדרכי לעבודה, קבוצה של חמושים עיכבה אותי במשך כשעה וחצי, כ"עונש" על כך שאני נוהגת במכונית שלי "ללא מלווה גבר". בעקבות התקרית קיימנו משמרת מחאה, והגדרנו אותה – "המסע למען כבוד האישה". כרגיל במקרים אלה, היינו קורבן לקללות ולדחיפות, וכמה ממשתתפות המחאה אף הוכו.

האם האלימות היא הבעיה המרכזית של הנשים בלוב?

   זו בעיה אחת מני רבות. הנשים הלוביות הן קורבנות לאלימות רבה והרחובות אינם בטוחים עבורן. בנוסף, אין רצון פוליטי להבטיח את זכויות הנשים בחוקה החדשה. נשים משתתפות פחות בנעשה בחברה האזרחית ובמרחב הציבורי. לאחר נפילת משטר קדאפי, הפכנו גורם פוליטי בעל משקל. אבל מצב זה משתנה אט-אט לרעה. את הערכים שאנו דוגלות בהם – חירות וצדק חברתי – יש מי שמנסים לדחוק לשוליים, באמצעות פסקי הלכה ובאמצעות נאומים דתיים, להם יש השפעה רבה בקרב הצעירים. בשנות השמונים, גם קדאפי ניסה להשתמש בדת, בתור כלי פוליטי להגדלת השפעתו על העם. אבל כעת, המצב חמור הרבה יותר. מנסים לפגוע בזכויות האזרח, בזכויות החברתיות ובדמוקרטיה, תוך נקיטת עמדות הקרובות לאלה של האחים המוסלמים, ואף לאלה של הקבוצות הסלפיות הקיצוניות. יש הרוצים להפוך את הקוראן לחוקת המדינה. אותם גורמים דנים בינם לבין עצמם על מקומן של הנשים, ושואלים עצמם: "לאיזה דגם אנו שואפים? לאיראני? לאפגאני? או אולי למרוקאי?". בכל מקרה, ההפסד יהיה של כולנו, נשים וגברים כאחד.

איך ניתן לשנות את המצב?

    גם אם יקרה הבלתי צפוי, והחוקה החדשה תבטיח את זכויות האדם, עדיין יהיה מוטל עלינו לחולל מהפכה נוספת, כדי לשנות את תודעתן של רוב הנשים הלוביות. אך בטרם אנו עוסקים במהפכות, יש לרסן ולפרק מנשקן את כל המיליציות הקיימות, הפועלות לצד המשטרה או הצבא. מקבוצות אלה נשקפות הסכנות החמורות ביותר.

הריאיון עומד להתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"