רחובות: ניסיון מקומי לבניית חיבורים חברתיים

בחודשים האחרונים, בימת דיון זו אפשרה לנו לדון בזוויות שונות בנוגע להמשך דרכה של המפלגה ולטיב יחסיה עם חד"ש. אני מבקש להביא כאן את הניסיון שהייתי שותף לו בבחירות המקומיות בעיר רחובות (2013). זאת כדוגמא לאפשרות מרעננת לחיבורים חוצי מפלגות, ניסיון שעדיין נרקם ומתגלגל בשותפויות אמיצות, המנסות להתגבר על שלל היבטי הניכור הקשים.

2014-11-30_204005

לפני כשנתיים התגבשה ברחובות קבוצת תושבים מגוונת, שכללה יוצאי אתיופיה לצד "ותיקים" (כך מכונים מי שנולדו כאן), ובה פעילים מתחומים שונים: תכנון, סביבה, מאבקי דיור ומאבקים שכונתיים. בין פעילי הקבוצה יש כאלה הגרים במרכז ובצפון רחובות, נוסף לתושבי השכונות המוחלשות, בהן ישנו ריכוז גבוה של קהילת יוצאי אתיופיה. מטרת הקמתה של הקבוצה הייתה לנסות ולקדם פוליטיקה המתבססת על אינטרסים משותפים, על בסיס הניסיון שצברה תנועת "עיר לכולנו" בתל-אביב-יפו.

אני זוכר היטב את הפגישות הראשונות רוויות חשדות הדדיים וחוסר אמון בין "הצדדים". אין ספק שהקפיטליזם עובד שעות נוספות כדי לנכר אנשים זה מזה. על פניו, תהליך החיבור היה נראה אינסופי, ופערי העמדות סביב אג'נדה משותפת היו בלתי נתפסים. אך המציאות טרפה הכול ו-"גונג" הבחירות המוניציפאליות צלצל.

בעקבות כך, מצאנו עצמנו מבססים קווי עבודה משותפים, מגדירים קווים אדומים, תוחמים את ההבדלים בין הפוליטיקה הארצית לבין המקומית, ומתגברים על הבדלי השתייכויות מפלגתיות שונות. זכורה לי פגישה מכריעה אחת, בה היה עלינו להחליט סופית, האם אנחנו מתפצלים או הולכים יחד. החלטנו אז שלא מוותרים על החיבור, ומתעקשים ללכת יחד על בסיס מצע מוניציפאלי משותף, סביבו אפשר לאחד פעילים מגוונים, וביניהם כאלה המשתייכים לליכוד, לעבודה, למרצ ולחד"ש. התהליך הזה, של עבודה משותפת לקראת הבחירות ולאחריהן, היה תהליך מייגע ומתסכל לא אחת.

כיום – שנה לאחר שהצלחנו להכניס שני נציגים למועצת העיר, ושנתיים מאז נוצר החיבור עם קהילת יוצאי אתיופיה –אני חושב שהחיבור היה מוצלח ביותר. הוא היה מוצלח לא רק בשל העובדה שהצלחנו לזכות בנציגות נאה במועצת העיר ולהשיג הישגים נאים מאוד, אלא גם מסיבות נוספות, עליהן ארצה להרחיב את הדיבור.

משך שנים שומעים בשכונות המוחלשות אמירות דוגמת "אני עם הימין גמרתי", "ביבי זה לא בגין", "מה הרווחתי מזה שהם 20 שנה בשלטון?". האם משמעות הדבר שהימין יקרוס מחר בבוקר? ממש לא. אבל העובדה שביקורת כזו קיימת, מאפשרת מפגשים בין "עולמות נפרדים". העבודה המשותפת יצרה מצב בו "מרקסיסט הזוי" יכול לשבת בחדר אחד עם אתיופי בעל סימפטיה לליכוד (בתקופת ממשלת הליכוד, הרי, החלה היוזמה להבאת יהודים מאתיופיה ארצה), ולדבר על כלכלה, על המציאות המעמדית, על קשיי היומיום, על הון-שלטון ועל פלסטינים וכיבוש. נפגשים פעם ועוד פעם, מתחברים, וכך הניכור מתפוגג והאנושיות מגשרת על המחיצות. שיח קרוב, של שווה בין שווים, מאפשר לדון בנושאים פוליטיים רגישים בצורה מעמיקה. ומשעה שמדברים בגובה העיניים, מגלים שיש עם מי לדבר, ואפשר גם לקשור הכול להכול, ולדבר על הקשר שבין כיבוש לבין יוקר המחייה.

איך יכול ניסיון זה לתרום לדיונים לקראת הוועדה ה-27 של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י)? בדו"ח הוועד המרכזי שנשלח לחברי ולחברות המפלגה, כמסמך לדיון בוועידה, חוזרת על עצמה נקודה חשובה ומרכזית: הקו המרקסיסטי-לניניסטי חייב להיות הקו המנחה אותנו בפעילותנו. כמו כן – תפקידה של המפלגה הוא להיות יותר מהפכנית, ולא פחות מהפכנית. אך האם מהפכנותה של מק"י אמורה לשלול שיתופי פעולה, דוגמת אלה שציינתי? לדעתי התשובה שלילית.

בניית חזיתות וקואליציות היא תהליך מורכב, שמייצר שאלות המחייבות חשיבה רצינית: כיצד מחברים בין אינטרסים משותפים בשכונות? כמה "רחוק" ניתן להגיע בעזרת שיתופי פעולה כאלה? מהם הקווים האדומים אותם צריכים להעמיד קומוניסטים בפעילותם המוניציפאלית, ואיך מזהים שקו כזה נחצה? נראה לי שהדיון בשאלות אלה הוא דיון נחוץ.

תיאודור אריאל עמר

 

המאמר עומד להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב במסגרת בימת הדיון של ועידת מק"י. הבימה פתוחה לפרסום הערות ומאמרי דעה וביקורת:  zohaderekh@gmail.com