מפכ"ל המשטרה, רב ניצב יוחנן דנינו, העריך לפני מספר שבועות (27.12), כי המחאה החברתית שהגיעה לשיאה ב-2011, עשויה לחזור בקרוב לרחובות, וזאת בעקבות גל הפיטורים במשק. דנינו, אשר נאם באילת, בכנס הדין הפלילי של לשכת עורכי הדין, אמר כי להערכתו המשטרה עשויה למצוא את עצמה עומדת בקרוב מול אותם מפגינים שיצאו לרחובות לפני כשנתיים וחצי, וכי מרכז המחאה צפוי להיות גם הפעם בתל–אביב. ״ישנה עלייה במספר המחאות, זה מורגש, ואנחנו הראשונים להתמודד עם התופעה״, אמר המפכ"ל בכנס. לדבריו, "גם המחאה נגד תוכנית פראוור להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב, לא תרד בקרוב מסדר היום המשטרתי. זה נכון שהשר לשעבר בני בגין אמר, בשמו של ראש הממשלה, שיש עיכוב בתוכנית, אבל אף אחד לא אמר שירדו מזה״, הדגיש דנינו.
דנינו צדק
"השוטר מספר אחת" צדק. תכנית פראוור אכן לא נגנזה. כבר בשבוע שעבר התחדשה המחאה נגד תכנית הנישול, ומאות השתתפו בהפגנה שנערכה בבאר–שבע (9.1) תחת הכותרת "עוצרים את חוק פראוור".
אך התארגנה מחאה המונית, בעלת רקע מעמדי, שאותה לא זיהו מראש במודיעין המשטרתי. הכוונה למחאתם ההמונית של מבקשי המקלט האפריקאים, אשר הכריזו על שביתה. רבבות המפגינים בתל–אביב ובירושלים היו הפתעה גמורה עבור המשטרה, וגם הממשלה נתפסה בלתי מוכנה, וקיימה ישיבת חירום לדיון בנושא.
לכאורה, ממשלת הימין אינה מודאגת מחידוש המחאה החברתית. לראייה: היא מוסיפה לקדם מדיניות ניאו–ליברלית קיצונית, האחראית להתפרצות המחאה החברתית ההמונית, בקיץ 2011. אבל משיחות עם קציני משטרה ופקידים בכירים עולה, כי הם עוקבים "בשבע עיניים" אחר פרסומים לגבי אירועי מחאה ואסיפות, אחר מאמרים וידיעות באינטרנט, ואף אחר פוסטים בפייסבוק, בניסיון לפענח את הזרמים החברתיים התת–קרקעיים מהם ניזונה המחאה.
יצוין, כי לא רק בישראל התפתח העיסוק המודיעיני האובססיבי סביב מחאות חברתיות, פוליטיות או מעמדיות צפויות. מאז פרץ המשבר הקפיטליסטי העולמי בארה"ב, בקיץ 2007, גופי מודיעין, משטרות וממשלות בארצות קפיטליסטיות רבות החלו להשקיע בהערכות בנושא "אי–הסדר החברתי". הנושא מדאיג גם את ה-"שווקים" – קרי, את בעלי ההון – התרים ברחבי העולם אחר רווחים.
איפה יתפוצץ הזעם?
ברשות חוגי ההון מצויים כלי תקשורת המשמשים להם בתור "מודיעין גלוי" לצורך עסקיהם. המועדף מביניהם הוא השבועון השמרני הוותיק "אקונומיסט", המתפרסם בבריטניה.
לשבועון "אקונומיסט" יש חברה–בת הנקראת "יחידת המודיעין של האקונומיסט" (כן, כן, זה שמה: "יחידת המודיעין"), הכוללת מחלקה העוקבת אחר "הסכנה לסדר החברתי" ב-150 מדינות. המחלקה אף מפרסמת את "אינדקס המחאה החברתית", שזו טבלת המדינות בהן קיימת "סכנה לסדר החברתי והציבורי". בטבלה חמש עמודות, על פי החלוקה: "סכנה נמוכה למדי", "סכנה נמוכה", "סכנה בינונית", "סכנה גבוהה", ו-"סכנה גבוהה מאוד".
איפה נמצאת ישראל? באזור ה-"סכנה הבינונית", בצד איטליה, בלגיה, צרפת, הונגריה, כווית, רוסיה וסלובניה. ומי הן המדינות בהן צפויה "סכנה גבוהה מאוד"? בחריין, לבנון, בנגלדש, מצרים, ארגנטינה, יוון, לוב, עיראק, סוריה ותימן. בין המדינות לגביהן אובחנה "סכנה גבוהה": אלג'יריה, מרוקו, ירדן וטורקיה. מעניין לראות, כי מדובר במספר לא מבוטל של מדינות המצויות במזרח התיכון.
לדברי לאזה צ'צ'יק, מ-"יחידת המודיעין של האקונומיסט", משבר כלכלי הוא תנאי מוקדם למחאה החברתית, אולם לא תמיד פורצת מחאה בגלל ירידה בהכנסות או אבטלה גבוהה. בין הסיבות לפריצת מחאה חברתית המונית: העמקת אי–השוויון החברתי, משילות נמוכה, ירידה ברווחה, מתחים על רקע אתני, וכן מסורת של מאבק חברתי. סיבה נוספת ובולטת בשנים האחרונות, המסייעת למחאה ההמונית: כרסום האמון בממשלות השונות ובמוסדות המדינה".
מעיון בטבלת "הסכנה לסדר החברתי" עולה, כי השנה מצויות 65 מדינות בקטגוריות של "סכנה גבוהה" ו-"סכנה גבוהה מאוד". על פי "אקונומיסט", זהו המספר הגדול של מדינות בקטגוריות אלה, מאז פרץ המשבר הכלכלי. אולם יש לבחון את "מחקרי" השבועון בעירבון מוגבל. דרום קוריאה, למשל, נכללה אשתקד בקטגוריה "סכנה בינונית". אולם מחאתם של רבבות פועלי הרכבת, אשר שבתו משך שלושה שבועות נגד ההפרטה וחוללו רעידת אדמה פוליטית (ר' "זו הדרך", 8.1) – מוכיחה כי אין בכוחו של השבועון השמרני לנבא במדויק את המגמות של המאבק המעמדי.
אפרים דוידי