כמו מנהיגת מרצ לשעבר, שולמית אלוני, שכתבה פתח דבר לספר, גם אני קראתי את המהדורה הקודמת של המכתבים הללו ממש בשחר נעורי, ולא שכחתי מאז את החוויה התרבותית והאנושית הגדולה שהיתה כרוכה בהיכרות כמעט אינטימית עם אשה מרשימה ומרגשת, שמכתביה הדגישו את הפן האישי, ההומני שלה ולא לבשו אפילו לשנייה אחת אופי של מניפסט פוליטי.

בני דורי, שעמדו על דעתם אחרי שהעשן הגדול של מלחמת תש"ח (שבה השתתפה אלוני) כבר התפזר, חיו עדיין באקלים התרבותי שאיפיין כל כך את קודמינו. המכתבים של לוקסמבורג השתלבו היטב ביצירותיהם של פיודור דוסטויבסקי ומקסים גורקי, וגם בשירים הרוסיים שעליהם גדלנו בתנועת הנוער. אחת המדריכות שלי בתנועה ניווטה אותי אל הקריאה בספרות מתורגמת ועל לוקסמבורג המליצה עם שמץ של לחלוחית בעיניים, שגרם לי לאהוב לא רק את המהפכנית הדגולה, אלא גם את המדריכה שלי עצמה.

בתרגומה המופלא של לאה גולדברג הצטיירה רוזה האדומה כאשה רגישה, חובבת טבע, ששום דבר אנושי לא היה זר לה. הטבע חוגג בכל מכתב בשלל צבעיו והדרו, והתיאורים שזורים בציטטות של גדולי הסופרים ההומניסטים ובאזכורים של כל אושיות התרבות האירופית החל במאה ה-18 וכלה בתחילת המאה ה-20. לא בכדי כותבת לוקסמבורג לחברתה בנפש, סופי (סוניה) ליבקנכט: "הרי בנפשי פנימה, בהיותי שרויה בפאת גן כזאת, כמו כאן, או בשדה בין צרעות ודשאים, חשה אני את עצמי כבתוך מולדתי הרבה יותר מאשר… בכינוס המפלגה". את הדברים היא כותבת בפשטות ובכנות, בלי היסוס, אבל בכל זאת ניכרת מידה קלה של התחטאות והבנה, שהחצנת רגשות כאלו תתקבל אצל אחדים מחבריה לדרך ככפירה בעיקר. סופי היא חברה, והחברות היא אינטימית דיה לאפשר וידויים כאלה: "את לא תריחי בזה תיכף ומיד ריח של בגידה בסוציאליזם. יודעת את, הרי יש לקוות כי אף על פי כן אמות על משמרתי: בהיאבקות בראש חוצות או בבית הסוהר".

כאשר לוקסמבורג כתבה את הדברים הנפלאים האלה במאי 1917, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה ובכלא הגרמני ורונקה, לבה כבר ניבא לה רעות. למרבה האירוניה היא נרצחה מקץ שנה ושבעה חודשים, בינואר 1919, יחד עם בעלה של סופי-סוניה ושותפה בהנהגת ליגת ספרטקוס שהפכה למפלגה הקומוניסטית הגרמנית, קרל ליבקנכט. אנשי המיליציה הניאו-פשיסטית הגרמנית, הפריי קורפס, השליכו את גופתה לנהר והיא נמצאה רק כעבור ארבעה חודשים. קשה שלא לראות ברצח הזה של פעילת שמאל יהודייה ממוצא פולני בידי פורעים פאשיסטים, מעין רמז היסטורי לצפוי לתרבות הגרמנית, ולחלק הליברלי והשמאלי שבה מקץ 14 שנים.

לוקסמבורג מציפה את רעותה בחיבובים ובאהבה, מדברת בגלוי על געגועים, על חיבוקים ונשיקות ואין בכתיבתה ה"פולנית" אפילו שמץ של איפוק גרמני. היא אינה דוגמטית, מסוגלת להתמוגג לא רק מג'ורג' ברנארד שו, אלא גם מסופר בורגני ואנטי סוציאליסט מובהק כמו אוסקר ויילד. אבל הפרספקטיווה נשארת סוציאליסטית, לא רק מבחינה רעיונית אלא גם מהמקור הרגשי שממנו נובעת האמונה האוניוורסלית בשוויון האדם באשר הוא.

הקריאה שלי בספר כיום, כאיש שמאל מובהק, שונה לחלוטין מזו של פעם. אם בתנועה חינכו אותי שכתיבתה של לוקסמבורג היא בעצם אנטיתזה לסוציאליזם המרקסיסטי, הרי שעתה התחושה היא שהיא משלימה את הממד הרעיוני הקומוניסטי בפן האנושי והתרבותי המקיף והרגיש ביותר. לכן פתח הדבר של אלוני, אשה חשובה ועתירת זכויות לעצמה, הוא מיותר לגמרי. מטבע הדברים היא ניסתה לגייס את לוקסמבורג לאסכולה שלה, דבר הקשה במקצת לעיכול לקיבה שמאלית.

וכך מגדירה אלוני את לוקסמבורג: "אשה יהודייה, ילידת פולין, חולה, צולעת ברגל אחת, בעלת דעה נחרצת, השקפת עולם מרקסיסטית, מהפכנית, לוחמת לחברה סוציאליסטית אבל מתנגדת לדיקטטורה של הפרולטריון נוסח לנין וטרוצקי, כשהמפלגה וראשיה הם השלטון. אשה סוציאל-דמוקרטית". תיאור נאה, אבל לא לגמרי מדויק. לוקסמבורג הוקיעה את הרפורמיסטים, כמו אדוארד ברנשטיין, בחריפות שעלתה על זו של לנין, ועמדה עוד לפני מנהיג המהפכה הרוסית על המגמה הלאומנית שאיפיינה כמה ממנהיגי הסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית. גם יחסה לביורוקרטיה הסוציאליסטית היה מורכב: היא הבחינה בין המנגנון הסוציאל-דמוקרטי בגרמניה, שהיה מורכב מאנשים שזנחו כבר מזמן את המהפכנות לטובת פשרה עם הליברליזם הלאומי בארצם, לבין המהפכנים המקצוענים בארץ כמו רוסיה. היא דגלה בדמוקרטיה ובאינטרנציונליזם אמיתי (לנין האשים אותה, אולי במידה ידועה של צדק, בעיוורון כלפי עוצמתה של הלאומיות) אבל לא היתה "סוציאל-דמוקרטית" במובן של לייבור או מפא"י ואפילו מפ"ם. כמהפכנית בפולין האשימו אותה לעתים תכופות בריכוזיות יתר ובהורדת הוראות מגבוה, אבל ברור שלעומת הלניניסטים המובהקים שהסתאבו מאוחר יותר לסטליניזם רצחני ועקר, לוקסמבורג לא איבדה מעולם את המצפן ההומניסטי, שהדריך אותה בנתיבים עקלקלים ומשתקף מכל מלה במכתביה הקסומים. מכל מקום, היא לא היתה במרצ משום בחינה אפשרית.

קשה לגמור את הקריאה מבלי לקנא קצת בנמנעת למכתבים ובכל מי שזכה להכיר את לוקסמבורג באורח אישי. היא מצליחה לשדר את התחושה שהיא חבושה בכלא שאינו אלא כלוב, ממש כמו ציפור העורגת לעוף באופן חופשי באוויר העולם, חרף קדרות המלחמה והשכול המלווה גם את המכתבים. מי שמחפש תעצומות נפש כדי להמשיך במאבקו נגד גזענים, לאומנים ופשיסטים, ימצא מזור במכתבים של לוקסמבורג. אין לזלזל בנכס תרבותי כזה בימים הרעים האלה.