"הנכבה לא הייתה אירוע חד-פעמי שהתרחש ב-1948. היא המשיכה בנגב ב-1956 עם העקירה של כפרים ערביים-בדואיים וריכוז תושביהם במובלעות, ושוב ב-1967 בגולן ושוב ב-1982 עם גירוש פלסטינים ממחנות הפליטים בלבנון. כעת מבצעת ישראל נכבה נוספת בעזה. אך למעשה כל הנכבות הללו נכשלו. ישראל אמנם הצליחה בגירוש, אבל לא הצליחה לפתור או לחסל את הסוגייה הפלסטינית" – אמר השבוע ג'עפר פרח, מנהל מרכז מוסאוא לזכויות האזרחים הערבים בפאנל שנערך במועדון הגדה השמאלית בתל אביב ביוזמת חד"ש תחת הכותרת: "רדיפה, השתקה ושיבה: שיחה על הנכבה". עם פרח השתתפו בשיחה אלין נסרה, חברת הנהגת חד"ש סטודנטים, ונועה לוי, סגנית יו"ר חד"ש.

עוד אמר פרח: "יש מי שסבורים שאפשר להגיע לפתרון שתי המדינות בלי להתייחס לשאלת הפליטים. זו אשליה, כי לא יהיה שלום בלי צדק. אמנם לא יהיה צדק מוחלט, אבל אפשר לפחות להתנצל, לקחת אחריות ולבנות עתיד המבוסס על אמת והכרה בעוולות. שליש מאזרחי ישראל הפלסטינים הם פליטי הנכבה. לכן חלק חשוב מתפקידנו הפוליטי הוא לפנות לציבור היהודי".

"החובה שלנו לדבר על הנכבה מאלצת אותנו לעסוק בפצע שלא הגליד. כבן למשפחה שחוותה את הנכבה, קשה לי לדבר על הפרטים עד היום. אבל יש לכך חשיבות במאבק לשחרור. לא כדי לבכות, אלא כדי לשחרר את עצמנו ואת הישראלים", הדגיש. פרח הוסיף: "כשאני מתווכח עם ציונים שלא רוצים שנדבר על הנכבה, אני אומר כי לנו, הפלסטינים, היה בית ספר טוב. אתם, היהודים, המשכתם לדבר על הארץ ועל בית המקדש אחרי אלפיים שנות גלות – אז אתם רוצים שנשכח את המולדת שלנו אחרי 80 שנה?".

מתעקשים לספר את הסיפורים

אלין נסרה, סטודנטית למגדר באוניברסיטת תל אביב ופעילה בתא הסטודנטים של חד"ש, הציגה את עצמה כילידת הכפר אבו סנאן ו"דור שלישי לנכבה". לדבריה, "סבי גורש מהכפר כוויכאת – כיום קיבוץ בית העמק. גדלתי בנוער הקומוניסטי עם מודעות לנכבה ולמתח בינה לבין האזרחות הישראלית שלי".

בהמשך סיפרה על מעורבותה בארגון טקס הזיכרון לנכבה המתקיים מדי שנה באוניברסיטת תל אביב ביוזמת תא חד"ש. לדבריה, "טקס יום הנכבה הוא לא כמו כל פעילות אחרת בתא הסטודנטים. זו ה-פעילות. זו מסורת שהתחלנו בה לפני 14 שנים, בתגובה ל'חוק הנכבה' שאסר על אזכור הנכבה במוסדות ציבור. בטקס אנחנו מספרים את סיפוריהם של פלסטינים שגורשו מבתיהם – בשתי שפות. חשוב לנו שהקהל היהודי ישמע את קולנו. אנחנו לא מקיימים את הטקס בשביל לדבר עם עצמנו, אלא שואפים לבנות שותפות בין סטודנטים ערבים ויהודים".

נסרה הוסיפה: "לאורך השנים זה נהיה יותר קשה. ארגונים כמו 'אם תרצו' מתנכלים לטקס ומנסים לתקוף אותנו. כמה פעמים בשנים האחרונות עצרה המשטרה משתתפים בטקס כדי להרתיע את הסטודנטים. גם הנהלת האוניברסיטה מנסה למנוע מאתנו לעסוק בפוליטיקה. מאז תחילת המלחמה, הסטודנטים הפכו אחת המטרות העיקריות של דיכוי האזרחים הערבים עם מעצרים על פוסטים ברשתות החברתיות וזימון לוועדות משמעת. זה עבד – סטודנטים רבים פוחדים עכשיו ולא רוצים לעסוק בפוליטיקה".

"בשנה שעברה, כשרצינו לארגן את הטקס בזמן המלחמה, כולם אמרו לנו שאנחנו משוגעים – גם בתאי הסטודנטים האחרים ואפילו בהנהגת המפלגה הקומוניסטית. אבל הבנו שאם נכנע לאיסור המשטרתי, לא יהיו יותר טקסים בשנים הבאות. התעקשנו לארגן את הטקס לבד ולא להתייאש, כדי שהסטודנטים הפלסטינים יראו שלא צריך להוריד את הראש. פנינו לבג"ץ נגד איסור המשטרה לקיים את הטקס, וערב לפני הדיון (שנקבע לבוקר הטקס) המשטרה התקפלה וחזרה בה מהאיסור. זה היה אחד ההישגים הגדולים שלנו בשנה שעברה", סיפרה. "תמיד מרגש לראות סטודנטים פלסטינים שמגיעים בפעם הראשונה לטקס ומבטאים את הזהות הלאומית שלהם", הוסיפה.

איך מממשים את זכות השיבה

בדבריה הציגה נועה לוי מודל אפשרי למימוש זכות השיבה, אותו גיבש צוות חשיבה בו לקחה חלק. לדברי לוי, "מדברים יותר על הנכבה ופחות על השיבה, כי קשה יותר לדבר על השיבה. אך צריך לדבר עליה, משום שפתרון הסוגייה הפלסטינית קשור בהכרח בזכות השיבה". בבסיס המודל, אמרה, נמצאת ההכרה בעיקרון כי לכל פליט פלסטיני יש זכות לשוב למולדתו. כדי לממש זאת, יש להתייחס לשיבה כחלק ממדיניות הגירה כוללת.

המודל שהציגה לוי כולל הבחנה בין פליטים בעלי אזרחות זרה לבין תושבי מחנות פליטים או חסרי מעמד. האחרונים יהיו בעלי עדיפות גבוהה יותר במימוש זכות השיבה, וייפתח בפניהם מסלול התאזרחות על בסיס קהילתי. לעומת זאת, לפליטים בעלי אזרחות זרה ייפתח מסלול התאזרחות אינדיבידואלי. כלומר, יתאפשר להם לבקר, ללמוד או לעבוד בארץ באופן חופשי. מי מהם שיבחר להשתקע בארץ יוכל להתאזרח באופן הדרגתי. לדברי לוי, הפלסטינים אזרחי ישראל יוכלו לשמש מתווכים בתהליך זה, ולכן צריך לחזקם מבחינה תשתיתית.

לוי הוסיפה: "המודל הזה נשמע כמו פנטזיה במציאות הישראלית הנוכחית, אך הוא נועד להראות כיצד ניתן לממש את זכות השיבה באופן מציאותי מבלי לפגוע באוכלוסייה הקיימת בארץ. כדי שחזון השיבה יהיה משכנע, צריך לדבר עליו באופן קונקרטי". בסיכום דבריה אמרה: "הסכם הוא הסדר פרגמטי, אבל צריך להיות בו גם צדק".עוד בנושא: https://zoha.org.il/137289/