בקיץ האחרון היינו עדים להתפרצות חסרת תקדים של גזענות, הסתה ואלימות על רקע המלחמה בעזה. עובדים ערבים – פוטרו ממקומות עבודה; אמנים ועיתונאים שהעזו להשמיע עמדה אחרת מזו של השלטון – אוימו ונרדפו; פעילי שלום שהפגינו בעד הפסקת אש – הותקפו באלימות בידי קבוצות ביריונים.

באותם ימים, השמאל העקבי הפגין ברחובות הערים בהציגו קביעה הגיונית פשוטה: אי אפשר להכניע עם שנאבק לחירותו, ואי אפשר להבטיח ביטחון ושקט לתושבי דרום ישראל באמצעות הפצצת רצועת עזה והחרבתה. המלחמה הנפשעת ההיא – שזרעה הרס בקנה מידה עצום, והותירה בעזה 11,000 פצועים ולמעלה מ-2,000 הרוגים, רבע מהם ילדים – תורצה בידי הממשלה ואומרי–ההן בצבא ובתקשורת בכך שהייתה, כביכול, מלחמה שנועדה "לשים קץ לבעיית עזה אחת ולתמיד". במלאות שנה מסתבר שהמסר של הפגנות השלום – שאת משתתפיהן כינה אז הימין המתלהם והמסית "בוגדים" – נשמע כיום גם מפי אנשים המשתייכים ללב הממסד.

כך למשל, למדנו מראיון הפרישה שהעניק ראש אגף המבצעים של הצבא, אלוף יואב הר אבן, כי "אין פתרון צבאי לעזה". מי שהיה מס' 3 בהיררכיה של צה"ל – אחרי הרמטכ"ל וסגן הרמטכ"ל – אמר ל-"וואינט" ביום שישי האחרון את הדברים הבאים: "יש כמיהה שאני מבין אותה, ציבורית ופוליטית, שלפיה – 'יש פה בעיה ביטחונית, תפתרו אותה'. אני רק אומר שהפתרון הרבה יותר רחב מהפתרון הצבאי. זה הרבה יותר מורכב מאשר אם התגובה לירי רקטה בודדת תהיה תקיפה אחת או 15 תקיפות, או כיבוש מלא או חלקי. ככלל, אין פתרונות צבאיים לבעיות פוליטיות".

דברים כנים אלה, מזכירים אמירות דומות שהשמיעו ראשי שב"כ לשעבר בסרט התיעודי "שומרי הסף", אשר מתחו ביקורת על הכיבוש המתמשך. נראה שזה הפך ממש מנהג בקרב "הצמרת הביטחונית": כל עוד הם משרתים בתפקיד, הם נותנים יד למדיניות הכיבוש והמלחמות, אפילו שהם יודעים היטב כי מדיניות זו רק מערערת את ביטחונם של אזרחי ישראל. אולם משעה שהם עוזבים תפקיד זה (ולרוב, פונים לקריירה מבטיחה בעולם העסקים או "ייעוץ ביטחוני" בחו"ל), הם מצמחים פתאום חוש ביקורתי…

הרשימה מתפרסמת בגיליון השבוע של "זו הדרך"