שאלת האופי הקולוניאלי של התנועה הציונית הייתה ונשארה סוגיית מפתח בתולדות השמאל בארץ. היא הייתה קריטית להיווצרותה של מסורת פוליטית שמאלית אינטרנציונליסטית, דו-לאומית, בשנות העשרים של המאה הקודמת. בה בעת היא עוררה אתגרים וויכוחים חריפים כיוון שהכרה בממדים הקולוניאליים של הקפיטליזם הישראלי העלתה שאלות קשות לגבי הניתוח החברתי של החברה המתהווה כאן ודרכי הפעולה הפוליטית. כאז כן עתה, לא פשוט היה בשמאל היהודי להכיר בממדים הקולוניאליים של החברה שבה פעלו. לפעילים רבים בחברה היהודית נדמה היה שהכרה כזו עלולה לשמוט את הקרקע תחת מאבקים לשוויון זכויות ולהכרה קולקטיבית המתנהלים בתוככי חברת המתיישבים. אבל גם בתנועה הלאומית הפלסטינית ניתוח ההיבטים הקולוניאליים של הסכסוך איתגר תפיסות חד-ממדיות שצמצמו את הקונפליקט הנמשך להתנגשות בין קבוצות לאומיות. הפרספקטיבה האנטי-קולוניאלית חייבה לחשוב על תפקידן של האליטות בפלסטין ובמזרח הערבי ועל הדרכים שבהם עשתה התנועה הציונית שימוש בסתירות הפנימיות בחברה הילידית כדי להחליש אותה ולבסס בה דפוסים של שיתוף פעולה, מרצון או מאונס. אין היסטוריה קולוניאלית ללא שיתוף פעולה.

ראשית, כמה הבהרות: דגם תיאורטי אינו ייצוג של המציאות עצמה אלא מכשיר לניתוח שלה. כשאומרים לכן שמדובר בסכסוך קולוניאלי אין פירוש הדבר שהוא מתמצה בכך, שהוא איננו למשל גם סכסוך לאומי. הניתוח של סכסוך שהוא גם סכסוך לאומי דרך הפרספקטיבה הקולוניאלית מאפשר לחשוב על הממדים הקולוניאליים של התעצבות הלאומיות בארץ; היא גם מציעה לנו לחשוב על תהליכי שחרור – על דקולוניזציה – באופן מורכב יותר: מהצד הפלסטיני אינו מתמצה בהשגת עצמאות לאומית, ועבור יהודים-ישראלים יכול לפרוש אופק של שחרור עם ויתור לא על זהותם הלאומית אלא על הפריבילגיות שהיא מקנה, תוך התמודדות עם הממד הקולוניאלי של קיומם. במלים אחרות: לא לנסות להתכחש להיותם יהודים-ישראלים אלא לוותר על מחויבות לציונות. ההתעקשות על הממד הקולוניאלי לא דוחקת הצידה ניתוח חברתי רב-ממדי, להפך, היא מחייבת לשאול שאלות קונקרטיות שאינן נגזרות מדגם מופשט של קפיטליזם "קלסי". לא-מעט שאלות כאלה נוסחו לא באירופה ובשלוחותיה אלא בדרום הגלובלי ובמזרח הערבי, כלומר בחברות אחרות שהתמודדו עם תהליכי קולוניזציה.

לדיון באופי הקולוניאלי של הקפיטליזם הישראלי יש היסטוריה מקומית שלא אוכל לעסוק בה. תרומות חשובות לדיון הזה הגיעו מאגפים שונים של השמאל המרקסיסטי, הקומוניסטי והלא-קומוניסטי. אזכיר כאן את ספרה של תמר גוז'נסקי ואת התרומה המקורית של אבישי ארליך לנושא.

המתנחלים ברצועת עזה כדוגמא

בעבר רוב התרומות הביקורתיות האלה דיברו באופן כללי על קולוניאליזם, אך בפועל התמקד הדיון לעתים קרובות בתצורה אחת של הקולוניאליזם – זו הנקראת כיום קולוניאליזם התיישבותי. ההבחנה בין קולוניאליזם "סתם" לקולוניאליזם התיישבותי היא חשובה, אבל אין במושג עצמו שום חידוש של ממש: כאשר בפק"פ דיברו על קולוניזציה ונישול דיברו בעצם על קולוניאליזם התיישבותי.

מן העבר השני, גם התנועה הציונית עצמה דיברה בגלוי על כך שמטרתה היא קולוניזציה – בתקופה מסוימת ניסו לקרוא לזה בעברית מחודשת "ישבנות". בדיון הציוני הציגו את תנועת הישבנות הציונית ה"טהורה" כאילו היא ההפך הגמור מהקולוניאליזם הנצלני המוכר. הטענה הייתה שקולוניאליזם נצלני, כמו זה המתבסס על ניהול מטעים והעסקת ילידים או שעבוד לעבדות, פסול כי הוא מתבסס על ניצול כוח העבודה המקומי ועיצוב יחסי תלות ארוכי טווח, בעוד שקולוניזציה בנוסח הציוני אינה כרוכה בניצול ובכפיפות אלא בהקמת חברה חדשה  (כלומר, על התיישבות והשתלטות על משאבים חיוניים, בראש וראשונה אדמה ומים).

חשוב לזכור זאת משום שגם כיום כמה תפיסות של קולוניאליזם התיישבותי מציגות אותו כניגודו של קולוניאליזם "קלסי" במקום כווריאנט חשוב שלו. ניתן לספק לכך דוגמא מתולדות הכיבוש: במחצית השנייה של שנות השבעים החלו המתנחלים ברצועת עזה לעסוק במטעים ובשדות שבהם עבדו תחת פיקוחם פלסטינים. בישראל נשמעו אז קולות שתיארו זאת כדפוס יחסים קולוניאלי. וכך, גם כאלה שלא הכירו בכך שעצם הקמת ההתנחלויות הייתה מהלך נישול קולקטיבי, קולוניזציה, ראו במטעים המבוססים על ניצול הפלסטינים כלכלה קולוניאלית. בפועל ברור שהקולוניזציה של רצועת עזה – ההתיישבות ושוד האדמות והמים – היא שפתחה את הדרך לניצול קולוניאלי של כוח האדם הפלסטיני.

הקשר בין ניצול קולוניאלי לבין קולוניאליזם התיישבותי ברור עוד יותר אם נזכור שמי שהועסקו בשדותיהם של חוואי רצועת עזה היו בחלקם הגדול פליטי 1948, בניהם ובנותיהם. בקיצור: במקום הנגדה פשטנית בין קולוניאליזם לקולוניאליזם התיישבותי עדיף לחשוב עליהם כשתי אופציות חלופיות שיכולות להתפתח זו מזו.

לעומת השטחים הכבושים החדשים שלאחר 1967, ההכרה באופי הקולוניאלי של החברה הישראלית בתוככי הקו הירוק הייתה אף יותר שנויה במחלוקת בשמאל. יש לכך סיבות מעניינות, אך כיוון שהשתתפתי בעצמי בוויכוח הזה והגנתי עם חבריי בתנועת התחברות-תראבוט על ניתוח החברה הישראלית כחברה המבוססת על קולוניאליזם התיישבותי, לא ארחיב על כך. אני מקווה שהוויכוח הזה מאחורינו ויש הכרה רחבה בשמאל העקבי שקולוניאליזם התיישבותי אינו שייך לעבר ולא מתרחש מעבר להרי החושך: הוא תהליך נמשך בהווה והוא מאפיין מבני של המשטר החברתי-כלכלי בישראל. אפשר כמובן להתווכח על כך.

קולוניאליזם בנגב

הנה דוגמא הלקוחה מימים אלה. מדובר בתוכנית להקמת ישובים יהודיים חדשים בנגב לאורך כביש 25, ממזרח לבאר-שבע, המתבשלת לפחות 15 שנים. זו תוכנית להמשך הקולוניזציה של הנגב שנועדה להביא מתיישבים יהודים לאזור שבו יש רוב ערבי מובהק. מפת התוכנית היא מפה קלסית של קולוניזציה: היא מציגה את המרחב המיועד להתיישבות כאילו הוא נקי מאדם, כאילו הילידים אינם קיימים. כדי לראות את המצב בפועל צריך רק להניח את מפת היישובים המתוכננים על מפת היישובים הבדואיים.

קשה לחשוב על איור פשוט יותר לקולוניאליזם התיישבותי בהווה: במקום שיש יותר מדי ערבים, צריך ליישב יהודים. מה יקרה לערבים לא נאמר במפה, אבל ברור שזו הצד השני של תוכניות הנישול והגירוש של האזרחים הפלסטינים שממשיכים להתגורר ביישובים מסורבי הכרה במטרה להחזיק באדמתם. וכדי להבטיח שהמתנחלים החדשים לא יתערבבו בהדרגה בערבים, ממליצה ההצעה שהיישובים החדשים לא יהיו עירוניים אלא "יישובים קהילתיים", כלומר קהילות מגודרות אקסקלוסיביות. נאמר שיוקמו יישובים לחילונים המעוניינים "בסגנון חיים ייחודי של אקולוגיה, אמנות ואנתרופוסופיה"; לחרדים המעוניינים "לקיים אורח חיים כפרי", לאוכלוסייה חילונית ודתית "המבקשת לקיים אורח חיים משותף לדתיים וחילוניים", ול"בוגרי המכינות הקדם-צבאיות – דתיות וחילוניות".

זה לא מפתח קסם

אם זה קולוניאליזם התיישבותי ממש ככתוב בספרים, מה הבעיה? אני מבקש להצביע על כמה בעיות בדרך שבה עושים שימוש כרגע בקולוניאליזם התיישבותי כמפתח קסם שמסביר הכל. בעיה אחת היא שהדיון מתנהל כאילו קולוניאליזם התיישבותי הוא תופעה ייחודית תוך התעלמות מדיון ארוך בקולוניאליזם כתהליך חברתי ובמיוחד בהיסטוריה של קפיטליזם קולוניאלי. כמה עשורים של דיון בפוסט-קולוניאליזם השכיחו מסורת מחשבה אנטי-קולוניאלית שניסתה להבין איך עובד קולוניאליזם, ובמיוחד איך עובד נאו-קולוניאליזם, כלומר איך פועלים תהליכים קולוניאליים גם לאחר שהתמוטט שלטונן הפוליטי הישיר של האימפריות האירופיות. דיון זה חיוני להבנת קולוניאליזם התיישבותי, ובלעדיו הוא עלול להיתפס כדיכוטומיה פשוטה בין מתיישבים לילידים ולהוביל אותנו בקלות לשיח מורליסטי, מוסרני, ולטקסי התנצלות שאין להם דבר עם לקיחת אחריות.

כדי לראות את הבעיה השנייה בתפיסה שטחית של קולוניאליזם התיישבותי, נשוב לפרויקט ההתיישבות העכשווי בנגב. כרגע, משרד האוצר בממשלת נתניהו מתנגד לה. מתוך נקודת מבט קפיטליסטית מובהקת: אנשי האוצר מטילים ספק בסבירות הכלכלית של הפרויקט. הם לא עושים זאת משיקולים סביבתיים: מבחינתם הבעיה היא לא הסביבה אלא הסביבה העסקית. הם כמובן לא מתנגדים מתוך הכרה בזכויות ערביי הנגב אלא משום שהם תופסים אותם כמכשול למימוש הפרויקט. כלכלני האוצר חוששים שהתנגדות התושבים הילידים תגדיל את מה שהם מכנים transaction costs, את המשאבים המושקעים בהתגברות על החיכוכים החברתיים שההתיישבות מייצרת. עמדתם מובנת. היא מעוגנת במודל של קפיטליזם "נורמלי", שאינו מסובך בעימותים של תהליך ההתיישבות. מתוך מגמה להבטיח תנאים אופטימליים לניצול, הם לא רואים טעם בהשקעה אדירה בתשתיות לא-נחוצות.

זה כמובן לא הקול היחיד שנשמע מתוך מנגנון המדינה. התגובה של מועצות התכנון – שהן בעצם מועצות תכנון התנחלות – מעניינת. ראשית, אומרים המיישבים, ההתיישבות בנגב היא ביטחונית – זו התיישבות מלחמתית. ואכן, קולוניזציה אינה מנגנון מוסדר של הפקת ערך במסגרת קפיטליסטית של יחסי חליפין, אלא תחרות חברתית מתמדת על משאבי מפתח. המלחמה יקרה בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך היא יכולה להניב רווחים. בטווח הארוך הסיעות השונות – אנשי האוצר ואנשי ההתיישבות – יכולות להגיע להסכמות, אבל בטווח הקצר יש מתח מובנה בין שימוש אופטימלי בעושר לבין קולוניזציה תוקפנית.

 התשובה השנייה של מתכנני היישובים ליהודים היא שההתיישבות תעשה טוב לבדואים, כי הרחבת ההתיישבות היהודית תייצר עבורם מקומות עבודה ושווקים. זה נימוק שהושמע כבר בעצם גם לפני מאה שנה, ב-1925: הערבים לא יפסידו, הם רק ירוויחו. אבל לא מדובר רק בצביעות ציונית. גרעין הטיעון הוא שעם התייצבות ההתיישבות יוכלו הילידים – אלה מהם שיישארו במקום – להשתלב בעמדות נחותות בתוך מערך הכוח החדש. הם יוכלו להיות עובדים שכירים, צרכנים שבויים, ספקי שירותים למתיישבים היהודים החדשים. אנחנו נדבר אז על אפליה וניחשוּל מבני במקום על נישול וקולוניזציה. הוויכוח בין חסידי ההתיישבות בנגב לבין אנשי האוצר חושף סוגיית מפתח: הקולוניאליזם ההתיישבותי פותח את הדרך לקפיטליזם קולוניאלי. הברירה הבסיסית היא בין גירושדחיקה לבין ניצול ושליטה. הנוסחה שאני משתמש בה היא– expel and/or exploit יש ביניהן מתח, אבל בכוחן להשלים זו את זה.

האיום המתמיד בנישול

רבים מאלה שאימצו בקלות תפיסה פשטנית של קולוניאליזם התיישבותי מניחים שיש לו תוצאה ידועה מראש: גירוש, דחיקה או השמדה של העם הילידי. אבל זו שאלה של יחסי כוחות, של תוצאות המאבק. בתנאים מסוימים גירוש הילידים יכול להיבלם, ואז הבלימה יכולה לאפשר התגבשות יחסי ניצול במקום גירוש. אבל האיום בגירוש לא נעלם: הוא יכול למסגר ולעצב את יחסי הניצול. לכן בניתוח מאבקים מעמדיים וחברתיים "רגילים" בחברת מתיישבים חייבים להביא בחשבון את האיום המתמיד בנישול ובגירוש ואת המשטר הפוליטי שנשאר מחויב לקידום קולוניזציה. ארבע ממשלות שונות קידמו את בניית היישובים האלה בנגב, ותמיד נקבע שאת ההתיישבות תבצע לא המדינה במישרין אלא ההסתדרות הציונית וחטיבת ההתיישבות שלה. וזה, עוד לפני שנחקק סעיף 7א לחוק הלאום הקובע במפורש שאחת ממטרות מדינת ישראל היא קידום התיישבות יהודית.

 זה מביא אותנו להיבט נוסף. לאנשי משרד האוצר יש עוד נימוק נגד תוכניות ההתיישבות. הם אימצו את הטיעון שהעלו פעילים חברתיים, שהצביעו על כך שכל הקמת יישוב חדש תורמת לניחשול תושבי הפריפריה היהודים הקיימים. גם כאן יש טעם להתייחס במלוא הרצינות לטיעוני האוצר. בעצם הם מכירים בכך שגל קולוניזציה חדש יכול אומנם לבצר את הישגי הגל הקודם, אבל במקביל לבוא לעתים קרובות על חשבונו של גל הקולוניזציה הקודם. כדי להבין קולוניזציה צריך לחשוב על ההרכב החברתי של גלי המתיישבים השונים, וההבדלים במקרה זה חשובים. ההתיישבות בנגב בשנות החמישים ובחלק משנות השישים התבצעה במידה רבה תוך שימוש ביהודים מזרחים – אלה שהובאו באוטובוסים ללא אפשרות לעזוב את המקום; אלה שה"מוסדות המיישבים" שפכו מהמשאיות באתר המיועד להתיישבות. חלקם עבדו בכור בדימונה ושילמו בנזקים לבריאותם; חלקם הלכו לעבוד אצל המקורבים והפכו כוח אדם שבוי.

עוד לא ידוע מה יהיה בפועל ההרכב החברתי של גל ההתיישבות הנוכחי בנגב, ולא ברור אם יהיו מספיק מתיישבים יהודים שמעוניינים "בסגנון חיים ייחודי של אקולוגיה, אמנות ואנתרופוסופיה". יכול להיות שבפועל היישובים החדשים יאפשרו קצת מוביליות חברתית לתושבים מבוססים יותר מעיירות הפיתוח, ויכול להיות שיתגוררו בהם חרדים. הנקודה החשובה היא שההרכב החברתי של המתיישבים – ההבדלים והמתחים ביניהם, בין מתיישבים מבוססים לעניים, בין מי שהועברו או נדחקו להתיישבות כדי שיהפכו "חומת אדם חיה" נגד הפלסטינים לבין מי שבאו כאדונים כדי לחיות כאדונים – כל אלה מחייבים ניתוח חברתי של קולוניאליזם התיישבותי. אלה לא מותרות.

חשוב להזכיר כאן שראש העיר הנוכחי של דימונה תומך בנישול הבדואים השכנים. לחלק מהיהודים המזרחים המופלים, שיושבו-בעל-כורחם בפריפריה וסבלו מאפליה מבנית ומגזענות, יש סיכויים להשתלב במשטר הקיים – ולהשתלבות זו יש מחיר. זה אינו מייתר את הצורך למקד מאבקים חברתיים בניסיון לעצור, להכשיל ולהאט את תהליך הפיכתם של יהודים – מהגרים, פליטים, עניים, מופלים – למתנחלים.

מרכיב נוסף זה חסר בניתוח הרווח בפרדיגמה של קולוניאליזם התיישבותי. אצל רבים, הפרדיגמה מזמינה אימוץ דיכוטומיה פשוטה בין מתיישבים לילידים מתוך הנחה שמדובר בגושים מונוליטיים, בעוד שהאתגר הוא להכיר בהשלכות תהליך הקולוניזציה ובה בעת להתעקש על ניתוח חברתי שלו.

מאבק שמאלי בישראל חייב להביא בחשבון את האופי הקולוניאלי של המשטר, את זכויות היתר שמציע הקפיטליזם הקולוניאלי המקומי ואת מה שתהליך ההתיישבות מציע גם למופלים ולמוחלשים – תרופות מורעלות והשתלבות במשטר עליונות במקום מאבק לשוויון זכויות. אנו, היהודים, אכן מהווים חלק מתהליך קולקטיבי של התיישבות ונהנים במשטר הקיים מזכויות היתר השמורות ליהודים ומהעושר החברתי שנצבר כתוצאה מנישול הפלסטינים. מאבק משותף בחברה קולוניאלית מצריך התמודדות עם מה שמציב אותנו אלה מול אלה. זה האתגר: להכיר בעומק של הקונפליקט שמציב מתיישבים מול ילידים – ובה בעת להבחין בסתירות ובמתחים בתהליך הקולוניזציה. קולוניאליזם התיישבותי מבוסס על בריתות חברתיות הטרוגניות מאוד. בין המתיישבים אפשר למצוא מיואשים וחולמים, הרפתקנים ומנושלים, פליטים ומשקיעים. חומר הבעירה של מכונת ההתיישבות הוא תערובת נפיצה של מצוקה ורווחים. הבלימה שלו מצריכה הן  התנגדות והן ניסיון לפרק את מרכיביו.

מאבק בתוך החברה הישראלית מול התהליך הקולוניאלי מחייב קודם כל לעמוד לצד הפלסטינים מול נישול וגירוש. אך הוא אינו יכול להתבסס על תפיסת החברה המתיישבת כגוש מונוליטי – גם כאשר החרפת הקונפליקט, ההרס, האובדן ושפיכות הדמים סוגרים סדקים שניבעו בחברה היהודית ומחזקים את הנאמנות למשטר העליונות היהודית.

מכאן שני כיווני מאבק: האחד, להתמקד ברווחים ובמרוויחים; והשני, להתמקד בסדקים בתוך הברית החברתית שמניעה את תהליך ההתיישבות – הברית בין המיישבים למיושבים, בין האליטות הקולוניאליות לבין "החומר האנושי" שבעזרתו מקדמים את הנישול וההתיישבות. הכרחי לשאול כל הזמן אלה קבוצות חברתיות שולבו במכונה ההתנחלותית, היכן יש בה מתחים; לשאול גם מי יוכלו בתנאים מסוימים להתנתק מהמכונה – ואיך אפשר להציע לכל אדם כאן ולכל קהילה אופק של שחרור.

הרצאתו של אלגזי בכנס מרקס 2025 שנערך בדצמבר האחרון בגדה השמאלית בתל-אביב

עוד בנושא: https://zoha.org.il/142422