הממסד הבן-גוריוני היה שותף מלא במדיניות הדיכוי של השלטון הבריטי כלפי האוכלוסייה בארץ, ובמיוחד כלפי הזרם האינטרנציונליסטי. חלקו הממשי בדיכוי הזרם הזה היה נכבד ביותר. כל הוצאה של קומוניסט או חשוד בקומוניזם משורות ההסתדרות, פירושה היה מסירת שמו לבולשת הבריטית. כל הוצאה מהקיבוץ בשל "נטייה לקומוניזם" (בעיקר מקיבוצי "השומר הצעיר", שנחשבו על-ידי הממסד הבן-גוריוני ל"חממות של קומוניסטים"), פירושה היה עוד שם ברשימה השחורה של ה-C.I.D.[1], עוד מועמד למעצר או לגירוש. הממסד הבן-גוריוני שיתף פעולה ביישום מדיניות הגירושים, ואילו חלק אחר מהמחנה הציוני לקה בתסמונת "שתיקת הכבשים". אותו ממסדד לא מחה גם נגד גירוש אנשי אצ"ל ולח"י לקניה, בשל מאבקם נגד הכובש הבריטי. הגוף הפוליטי היחיד שמחה נגד הגירוש לקניה היה המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית…
כדי לעמוד על ממדי הרדיפות נגד הקומוניסטים תחת הכיבוש הבריטי, צריך לקחת בחשבון את גודל המחתרת הקומוניסטית באותן שנים. כאשר מדובר, למשל, ב-160 עצורים בבתי הכלא בתקופה נתונה – והיו זמנים שבהם מספר האסירים הפוליטיים היה גדול אפילו יותר – מדובר בלא פחות ממחצית חברי המפלגה הפלסטינית בשיא התפתחותה. כל זה נוסף למאות המגורשים מהארץ, במהלך קיומה, ונוסף לתנאים הקשים של מחתרת עמוקה. זו הייתה המחתרת האנטי-בריטית הראשונה בארץ, ושנים רבות גם היחידה. באופייה היהודי-ערבי ודאי וודאי שהייתה היחידה. היא הייתה גם המחתרת האנטי-בריטית הממושכת ביותר. היא פעלה מיומו הראשון של המנדט הבריטי בארץ ומיום היווסדה כמפלגה (מפ"ס), ונמשכה למעשה גם אחרי שזכתה ללגליזציה חלקית מן השלטון הבריטי ב-1942…
הייתה זו מחתרת לוחמת לא רק נגד השלטון הזר בארץ, אלא מחויבת גם למאבק הבינלאומי נגד הנאציזם וסכנת המלחמה. כמה מאות מחבריה הצטרפו ל"בריגדות הבינלאומיות" בספרד והשתתפו בקרב ראשון זה נגד גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית. מזכיר סניף חיפה של אותה מחתרת, טרפר, ארגן לימים את המחתרת האגדית – "התזמורת האדומה", שבה השתתפה גם הקומוניסטית הפלשתינאית זושה, שיהודית כפרי הקדישה לה ספר.
מכתבו של חיים מונקס
להלן המכתב שנשלח במאי 1925 אל המועצה המרכזית של העזרה האדומה הבינלאומית. המכתב מתאר את שביתת הרעב הראשונה שהכריזו פעילים קומוניסטים בכלא הבריטי.
חברים, מהעובדה, שהח' זוסיה רצתה לתת לנו כסף לקניית מצרכים אני מסיק, שאתם עדיין לא יודעים שהכרזנו כאן על שביתת-רעב. אתמול ערכו אצלנו חיפוש ומצאו עיפרון וגפרורים. את הרצנשטיין כבלו, הכו וזרקו לצינוק. לאחר שישב שעה בצינוק, נקרא אל מנהל בית-הסוהר, שפנה אליו בשאלה: "מה, אתה לא יודע שאתה נמצא בכלא ולא בחופש". מבלי לפחד מתליין זה, הוא השיב: "אנו דורשים משטר של אסירים פוליטיים" וכו'. אך עד מהרה נרגע (המנהל) ואמר, שהוא ישאל, ועד אז אנו צריכים להתנהג בשקט. שעתיים אחר-כך נקראנו והציעו לנו ללבוש בגדי אסיר. מחינו, אבל ראינו שזה לא עוזר, ובמקום הכרזנו במחאה על שביתת-רעב, ומיד הודיעו למנהל על כך. הלה נתן הוראה להפריד בינינו ולהכניס אותנו לתאים נפרדים, דבר שבוצע מייד, אך אנו ממשיכים את שביתתנו.
מוקדם בבוקר מוציאים אותנו לטיול. כאן שולטים המנהגים האסייתיים, על-פיהם צריך להשתחוות בפני כל חוליגן, במקום לקום. אנו מסרבים לנהוג כך, אותי ואת הרצנשטיין כבלו וזרקו לצינוק, שם הוחזקנו שעתיים בעמידה. אחר-כך שוב הובילו אותנו אל המנהל, הוא כעס וצעק עלינו: "איזו מדיניות אתם מנהלים כאן?" לא נבהלנו מצעקותיו. הרצנשטיין השיב לו באנגלית, שאנו דורשים את זכויותינו הפוליטיות. הוא הסביר לנו שהוא הגיש שאילתה והסבירו לו, שאיננו אסירים פוליטיים ולכן אנו צריכים להישמע למשטר הקיים. אחר-כך שוב קראו לנו ושאלו, אזרחי איזו ארץ אנו, ורשמו כל עדות. אחר-כך הכה המנהל באכזריות את יוסל'ה, מפני שלא השתחווה בפניו. העניין הזה חוזר כל בוקר.
אותי ואת הרצנשטיין זרקו לצינוק, נתנו לנו שמיכה. גם בצינוק אנו שומרים על מורל גבוה, שרים ומתלוצצים. המנהל מאיים עלינו, שינקטו צעדים נגדנו, "עוד תראו". אך הוא איננו מפחיד אותנו. אנו שוב עליזים ומתעודדים. מביאים לנו אוכל, אך אנו מחזירים אותו. המנהל מבקר אצלנו ואנו ממשיכים לשכב לנו בנחת ולא קמים. הוא מצווה עלינו לקום ואנו ממשיכים לשכב בשקט. רכשנו לעצמנו במידה מסוימת את אהדת השוטרים. נותנים לנו סיגריות, אמרו לנו שיושבים 25 קומוניסטים, יהודים וערבים, ואנו שמחים. ביום א' אחה"צ לקחו אותנו למנהל בית-הכלא. הוא הסביר לי, ששאל עלי אצל הקונסול הפולני והתברר שנכון שאני אזרח פולני, זאת אומרת שאני אדם נהדר והוא ייתן לי תא נפרד עם מיטה וכו'. שאלתי אותו: ומה עם האחרים? והוא אמר: מה איכפת לך? אמרתי לו, שזה לא מספק אותי, ושבלי האחרים אני לא רוצה פריבילגיות. הוא שוב צעק עלי, אבל זה לא מרגש אותי יותר. התרגלתי כבר.
כששכבתי במיטה, זאת אומרת בתא האירופי, נכנס אלי רופא ושאל מה אתי. עניתי ששום דבר, ושאני רק לא אוכל ואמשיך כך גם בעתיד. הוא כעס מאוד ובפנותו למנהל אמר: "אין דבר, שימות". אבל אני לא מפחד משביתת הרעב שלי.
ובכן, חברים, פרסמו בעיתונות בחיפה וביפו, אל תישנו, אני מאמין שיש לזה חשיבות עצומה. הח' יוסל'ה מרגיש רע. אנו מבקשים חברים, שתשלחו לנו מברשת שיניים ואבקת שיניים, והעיקר – ספרים, ספרי מדע. חברים, היו חזקים ושמחים כמונו. היאבקו נגד הסבל בחוץ, כפי שאנו נאבקים כאן, בפנים, עד טיפת הדם האחרונה. ד"ש לכל החברים.
חיים מונקס
