שמי עדי ואני חברה בעו"סות דמוקרטיה – התארגנות של עובדות סוציאליות, הרואות במאבק על דמותה הליברלית של החברה הישראלית חלק מהאג'נדה המקצועית שלנו. רבים מהדוברים בהפגנות נמנעים מלפתוח בערב טוב. הערב הזה אינו טוב. חיילים הלומי קרב נאבקים בשגרת היום יום ואלה שלא מצליחים – מתאבדים; משפחות המילואים זועמות למראה חרדים שממשיכים להשתמט; אנשים שוקעים במינוס בבנק בשל יוקר המחייה המשתולל, ועוד ועוד. אבל, הערב הזה אני בוחרת לאחל לכולנו ערב טוב, שבוע טוב, וכי שנת 2026 תבוא עלינו לטובה. זו אינה ברכה ריקה מתוכן, זה ציווי. אני מצווה לעשות כל שבכוחי כדי שכך יהיה.
להיות עובדת סוציאלית זו בחירה לפגוש סבל, להיות לצד הסובלים, ולהחזיק בכל מצב בתקווה שיכול להיות טוב יותר. תקווה זו אינה אופטימיות פסיבית. זו עמדה אקטיבית, לפיה גם כאשר שורשי השינוי אינם נראים במציאות הקיימת, עלינו תמיד לבחור לפעול יחד לתיקון. אולי בגלל היכולת הזאת להיות בו זמנית בסבל ובתקווה, היו העובדות הסוציאליות מהראשונות להתעשת ולהתחיל לפעול לתיקון למחרת שבעה באוקטובר. היום אני רוצה להזמין את כולכם להיות עובדות סוציאליות ולהחזיק בתקווה לצד ההכרה בכאב.
טיבם של הימים החשוכים הללו, שהם גורמים לנו פציעה מוסרית. חיים פשוטים של סולידריות אינם מספיקים כבר, כדי להרגיש ראויה. אני מזמינה את כולכם לתת לעצמכם את ההכרה על העוול שנגרם לכם בחיים תחת שלטון אלים ומושחת. אני מזמינה אתכם לחוש חמלה כלפי עצמכם כשאתם נופלים לרגעי ייאוש וצער. בצד זה אני מזמינה אתכם לבחון מה בכוחכם לפעול עוד כדי שיהיה טוב יותר, ומי השותפים שלכם. עצם העשייה המשותפת למען הטוב מייצרת כוח משותף, וכוח אישי בכל אחד מאיתנו.
במחשבותי השלכתי הצידה גם את הזעם. היה הרבה דיבור בשנה החולפת על האם כבר יש או אין מספיק זעם כדי לעצור את המדינה. אני לא רוצה לפעול מתוך זעם, ובטח לא מתוך שנאה. כשנפגשים עם אנשים מהצד השני ופעמים רבות חווים אלימות, כמו בהפגנה פה במודיעין לא מזמן, קשה מאד לא לחוש זעם. ובכל זאת, אני נלחמת ברגש הזה, כי אני רוצה לפעול מתוך חמלה ואהבה בצד התבוננות וניתוח רציונלי. אני זקוקה לנקודות המבט אלה, כדי להצליח להתייחס לכל המתנגדים למעשיי ולדעותיי, כן – גם אל הצועק שם ממול, כאל חלק מהאורגניזם שלי, ולא כאל איום מחוצה לו.
אלימות היא כמעט תמיד ביטוי לתחושות קשות של הדרה ושוליות, של חוסר נראות, של עוול ושרירותיות. במדינת ישראל יותר משזו תחושה "רציונלית"- אם אפשר לקרוא כך לתחושה – זו מציאות שמשרתת את הממשלה הקיימת, ולכן היא פועלת להגדלת העוול החברתי. אני לרגע לא מצדיקה את האלימות, אלא מנסה להציג את התמונה הרחבה יותר שהרבה פעמים לא שמים אליה לב. הממשלה עושה הכל כדי להרע, כדי שהתושבים פה יפעלו אחד כלפי השני. כי הרי אחת הדרכים היעילות ליצור ולשמר דיקטטורה זו דרך הפילוג והשנאה.
אנו, תושבי המדינה, האורגניזם, נמצאים כרגע בסטטוס של חולה אנוש. אין ספק שזוועות שבעה באוקטובר והמלחמה האיצו את המחלה, וחשפו אותה לעיני כל, אבל המחלה התחילה הרבה הרבה קודם. כדי להבריא אנחנו צריכים קודם להכיר בכל העוולות שהתקיימו כאן. אנו צריכים להכיר בחוסר הצדק, בהדרה של קבוצות ומגזרים, בהחלשה מכוונת או לא מכוונת של קבוצות אלה. אנחנו צריכים להכיר בכך שהחברה שחיינו בה לא ראתה את טובת כל חבריה. לא הייתה פה סולידריות של כולם.
חלק מאיתנו היו שייכים לקבוצות חזקות ופריבילגיות. חלק מצאו השתייכות בקהילות שהם חלק מהן, גם אם כקבוצה הרגישו מודרים. חלק נשארו לבד. איך שאני רואה את זה – אין זכות קיום לחברה שאינה פועלת כל הזמן כדי שאנשים לא יישארו בה לבד. אין זכות קיום לחברה שלא פועלת כדי שכולם ירגישו בה שותפים שווים. הציווי לפעול למען שנת 2026 טובה אינו קריאה לחזור אחורה. זו קריאה ליצור פה חברה סולידרית, חברה שנותנת הכרה, ביטחון, תמיכה ושייכות לכל אחד מחבריה.
מדבריה בהפגנה נגד ההפיכה המשטרית, מודיעין, 27.12. הנאום נכתב בשיתוף עם תמר גולדמן
עוד בנושא: https://zoha.org.il/132183/
