ד"ר ניר ברק היה אמור להנחות את הפגנת מחאת העם בחיפה ב-28.2, יום פריצת המתקפה הישראלית-אמריקאית על איראן. נוכח ביטול ההפגנה, החליטו מארגניה לפרסם את דבריו. אלה רלוונטיים במיוחד על רקע גילויי האלימות והטרור היהודי בגדה המערבית הכבושה, אשר אינם פוסקים גם כשתשומת הלב מופנית למלחמה באיראן.
***
אנחנו עומדים כאן בערב מתוח – כמו הרבה שכבר שקדמו לו. ערב שבו המדינה כולה מחכה לשמוע מה יקרה, מה צפוי, איך נערכים. אבל בממשלה שלנו – דממה. אף שר, אף חבר כנסת מהקואליציה לא פונה לציבור, לא מסביר, לא מנמק. הם בוודאי מספרים לעצמם שכך שומרים על עמימות – שבעי רצון מעצמם – אבל זה רק המשך של אותה ההפקרות שאותה אנחנו מכירים כבר יותר מדי טוב וכשאין הנהגה אמיתית – נשארות רק תחפושות. פורים כבר כאן, אבל נדמה שהשנה הוא התחיל מזמן. כנופיית עבריינים שמתחפשת לממשלה לגיטימית – אך אינה מדברת עם אזרחיה. פירומנים שמתחפשים לשרים – שמעדיפים להעמיק קרעים במקום לנהל את המדינה. סוכני כאוס שמתחפשים לחברי הקואליציה בכנסת – שעסוקים רק בקידום אינטרסים של חרדים ומתנחלים במקום את טובת הכלל.
בינתיים, בשטח, יש מי שאינם בתחפושת כלל. כנופייה עבריינית מאורגנת היטב מנסה לחדור לעזה עם להט משיחי בעיניים. בראש הגדוד צועדת אצבעונית המפקדת – לימור סון הר מלך – וביחד הם מסכנים את ביטחון המדינה, מצפצפים על החוק ועל כל מי שלא שותף לתפיסת עולמם המעוותת בדבר עליונות יהודית.
בגדה המערבית נוכחת כל יום אסופת המחבלים, הזרוע הצבאית של גדודי כהנא המחבל המכונים בשם המכובס נוער הגבעות. הם משליטים טרור בלתי פוסק – יורים, מכים, רוגמים באבנים, שורפים, שוחטים בעלי חיים, דורסים, מגרשים ובוזזים. לבושת כולנו. הצבא עומד מנגד ולעתים ממש משתף פעולה. וכמובן שהכל נעשה בעידוד ובתמיכת הממשלה – וזו בושה גדולה. המתיחות עם איראן היא האירוע הכי גדול שקורה כאן. זה אחד הכוחות המניעים הגדולים ביותר של ההפיכה המשטרית שמתחוללת מול עינינו וכמובן שמה שקורה בגדה מגיע גם לישראל הלגיטימית. אנחנו בשיאו של נשף מסכות מסוכן במיוחד, שבו האלימות מתחפשת לפטריוטיות, השחתת מידות מתחפשת לשכל ישר. אסור לעמוד מנגד.
עוד רגע, ממש עוד רגע, ברקע הדרמה הנפרסת מול איראן, נשמע שוב את מכלול המטפורות והפנטזיות המיתיות והמשיחיות שמייצרות את ההקבלות: בין שושן הבירה ומרדכי היהודי, לבין טהראן הבירה ועם כלביא, ואיך מה שהיה הוא שיהיה. אין ספק שאיראן היא אויב אכזר – ואין ספק שגם נשקף ממנה איום ממשי. אבל ברשותכם – את הרומנטיקה הזאת אשאיר למי שמתמחה בניסים ובנפלאות. אני רוצה להזכיר פורים אחר. פורים של תשנ"ד – 1994. גם אז, באמצע הרמדאן, נכנס למערת המכפלה המחבל השפל ברוך גולדשטיין ורצח 29 מתפללים פלסטינים ופצע למעלה ממאה.
מה שמתחולל בגדה היום הוא המשך ישיר לאותו טבח שפל של 1994. מה שמתחולל בישראל הלגיטימית של הקו הירוק, התקיפות על לוסי אהריש למשל, הוא המשך ישיר לאותה אלימות. מזעזע שגם את הפרקטיקה האזרחית של נוכחות מגינה אנחנו צריכים לייבא מהרי האופל של דרום הר חברון לישראל.
המבט המטפורי אל שושן הבירה מסוכן מפני שהוא מסיט את המבט ממה שמתחולל כאן ועכשיו. אז אולי השנה באמת אפשר לוותר על פורים, כי גם כך הכל בתחפושת אחת גדולה: אלימות שמתחפשת לעוצמה. שכרון כוח שמתחפש לאומץ. שרירותיות שמתחפשת לחוק. שנאת זרים שמתחפשת לאהבת הארץ. פירוק מוסדות שמתחפש לרפורמה. בריונות שמתחפשת למשילות. אבל אנחנו לא חלק מהנשף הזה, אנחנו לא שיכורים, אנחנו לא במסכה.
ברור לגמרי שעומדים בפנינו ימים קשים בכל המישורים. אך אנחנו כאן לא מפני שאנחנו בטוחים שננצח – אלא מפני שאנחנו מסרבים להסכים לחורבן שמתחולל מול עינינו. איפה שיש מאבק – יש תקווה. זה מסע ארוך, והוא לא של יחידים, אלא של ציבור שלם. ציבור זה מבין שאין לנו על מי להישען אלא זה על זה – בברית של התנגדות אזרחית לא אלימה, אחריות הדדית וסולידריות, ברית של חירות, של שוויון, של צדק ושל חמלה. ברית כזו מביסה את הפחד. היא שמחזירה את התקווה. ואנחנו לא נוותר, לא נשתוק ולא נחדל והתקווה תנצח.
עוד בנושא: https://zoha.org.il/144067
