"הסרבנות האפורה" בולטת על רקע שחרורים מהצבא של סדירניקים פוסט טראומטיים ובכלל – מספרים אותם הצבא מסתיר, על רקע מכתבי מילואימניקים מחילות שונים ונוכח התארגנויות רבות שקמות ומבקשות לעצור את מלחמת הטיהור האתני – ממניעים מגוונים. בצד זה, חשוב לי גם להתייחס לתגובות נגד, המביעות תסכול מוצדק על כך שסרבנות זו מגיעה "רק עכשיו", ולדרישה שהשיח יתנהל בשפה אחרת. אין לנו פריבילגיה, בעת ההרג ההמוני, להתנצח על ניסוחים כאלה ואחרים בתקופה הכי נוראית שהייתה כאן; דווקא עכשיו כאשר נשמעים הכי הרבה קולות המערערים במופעים שונים על הסדר הקיים.
סרבנות אפורה היא הדבר שלדעתי הממסד והממשלה הזאת בפרט פוחדים ממנו יותר מכל. זו סרבנות נזילה, לא מאורגנת, קשה למעקב – ובעיקר, רחבה הרבה יותר ממה שאנחנו משערים. מתחת לפני השטח, בצבא שמפעיל מכבשי שכנוע ושטיפות מוח מטורפות בכל פלטפורמה ותחום אפשרי בחיינו, היא מצליחה להתקיים ובהיקפים עצומים. לכן, לה הפוטנציאל האמיתי להטות את הכף.
היא עמומה, היא לא יושבת על "תמרור האזהרה" שהמדינה מפמפמת לנו כשהיא מסמנת את הסרבנים האידיאולוגיים והפציפיסטים כשמאלנים, הזויים וכ"סוטים". איתם, גם בשל מספרם היחסית מועט, המדינה יודעת להתמודד באמצעות מכונות רעל משומנות לפיהן הסרבן הוא אזרח מסוכן, והמשתמט הוא "רק" אזרח לא ראוי.
כלפי החרדים קיימת הבנה חברתית
קיימת הבנה חברתית־פוליטית רחבה יותר כלפי חרדים שאינם מבקשים לרוב לערער את המבנה המיליטריסטי אלא רק להחריג עצמם ממנו. הם לא ממותגים משום כיוון (ימין או שמאל/מרכז ציוני/ליברלי) כ"סרבנים מסוכנים", למרות שמדובר בסרבנות אפורה לכל דבר ועניין. עם זאת, את הסרבנות האפורה – שתמיד התקיימה, ובשנה האחרונה מתרחבת בקרב אוכלוסיות חילוניות ומסורתיות וממעמדות שונים – אי אפשר עוד למסגר או להכניס למשבצת נוחה.
היא לא דופקת על השער, אלא מחליקה מתחת לדלת. היא נמצאת בתוך הצבא, ולא מחוצה לו, מושתקת החוצה אבל מתפזרת בכאוס פנימה: מפקדים שעוזבים, חיילים שלא מגיעים/מודחים, צעירים שמתחמקים ופשוט מותשים. כאלה שסוחבים פוסט־טראומה, כאלה שמתחילים לשאול שאלות – על המטרות, על המחדלים, על ההיגיון, על למה חברים שלהם מתו. יש מי שההורים מפעילים עליהם לחץ לא לחזור ללחימה או לא חותמים מלכתחילה על קרבי, יש מי שהתייאשו, מי שכבר יודעים שלא ידאגו להם אם יחטפו או ישתגעו. כמובן, יש מי שצריכים לשקם את הבתים ומערכות היחסים שלהם, כאלה שצריכים פרנסה, ויש מי שמבינים שהמלחמה הזו פוליטית.
בסופו של דבר כל אלה מערערים על הטרלול המיליטריסטי ששתינו בקשית מגיל 3 בערך, על ההקרבה העצמית ועל הסדר הקיים. פתאום, אולי זה כבר לא כזה תקין שהמדינה מעל האזרח, כמו גם מערכת היחסים הלא בריאה בעליל הזאת של למות עבור המדינה בכל מחיר מבלי לשאול או לדעת למה.
הצבא הוא קודם כל מנגנון מעמדי
ערעור כזה הוא לא פשוט, לא מובן מאליו, ולכן צריך לדבר עליו ויש לו רקע מעמדי. הצבא הוא קודם כל מנגנון מעמדי – מנגנון של מוביליות יחסית או מדומה, שבאותה נשימה גם משעתק ומעמיק היררכיות קיימות. הוא יודע להציע קידום – למי שידע להיכנס בדלת הנכונה, ולמי שלא – הוא מציע את העורף, את החיכוך והאלימות הקשה, את האפשרות "להיות חלק" למי שמעולם לא היו תמורת פוסט טראומה, מוות אלים אך הרואי, עמידה בש"ג או תיקון טנקים בחימוש.
כל המתעלמים מהשיח המעמדי טועים, חוטאים לאמת, ולא ממש ישרים עם עצמם או עם המאבק במיליטריזם. לא מעט מהסרבנות הישירה לא מצליחים לדבר שיח מעמדי. דרך המעמד, כמו גם דרך סרבנות אפורה אני מבקשת לקשור בין אינטרס למוסר בצמתים של השתתפות כפויה בתוך מנגנון שמדכא גם אותנו, וגם את מי שנמצאים תחת מגפיו, החוצה ופנימה. לזהות את ההשתתפות הכפויה בתוך מערכת שמדכאת גם את מי שנשלחים לדכא, וגם את מי שסופגים את הדיכוי. המערכת שמלמדת אותנו לקרוא לזה שליחות, במקום לזהות את זה כשליטה, וגם מגרדת את הגאווה המדומיינת, בדיוק איפה שכאבה ההשפלה.
סרבנות אפורה בעיני רבים אולי אינה סיפור של אידיאולוגיה – אבל בעיני היא סיפור של החיים עצמם: של עייפות הנפש והגוף, של שחיקה, של הבנה מחלחלת שהמחיר גדול מדי, שההבטחות ריקות ושהמדינה לא באמת שם. הסרבנים פשוט מפסיקים לשתף פעולה, גם אם בשקט או בשלבים. וזה, אולי, הדבר הכי רדיקלי שאפשר לעשות עכשיו.
מתוך דבריה בדיון שערך פרופיל חדש, 10.4
עוד בנושא: https://zoha.org.il/129723/
