את כפר סבא אני מכיר והיא חרוטה עמוק בזיכרוני. לילדים בדואים לא היה בית ספר תיכון בזמנו. לכן היינו צריכים ללמוד בכפר טירה הסמוך לכאן, שם היה תיכון ערבי. במשך ארבע שנים עברתי אחת לשבוע או לשבועיים הלוך חזור דרך כפר סבא על מנת להגיע לטירה, שם למדתי בתיכון.

בכפר סבא צברתי עוד זיכרונות, חלקם נעימים וחלקם לא. את המאבק הפוליטי הראשון שלי חוויתי בכפר סבא. כמה חברים צעירים, בגיל 15-14, ביקשו ממני לחלק בכפר סבא כרוזים בשפה העברית. אמרו לנו: הנה כרוזים בעברית, צריך להפיץ אותם בכפר סבא. הייתה זו תקופת מלחמת ההתשה שנמשכה שלוש שנים, מיוני 1967 עד אוגוסט 1970, עם הפסקות אש של שלושה חודשים, עד שגַּמַאל עַבְּדֶל-נַאסֶר החליט לסיימה. אז ביקשו ממני ומעוד כמה חברים לחלק את הכרוזים כאן, ברחוב הזה. חילקנו כרוזים בכניסה לבית ספר, ואז הגיעה המשטרה ועצרה אותי. החברים שלי הספיקו לברוח, ואילו אני הועליתי לג'יפ. השוטרים שהיו בו היכו אותי במהלך הנסיעה. הם חיפשו את החברים שלי ואני ספגתי סטירות ובעיטות. כאן בכפר סבא הייתה טבילת האש הראשונה שלי כנער במאבק הפוליטי.

היו כאן לפני חברים שדיברו על נלסון מנדלה. עלינו לזכור שאת השינוי הגדול בדרום-אפריקה עשה הנשיא דה קלארק. נציג לבן זה  אמר די למשטר האפרטהייד – קרא לבטל את המשטר לחלוטין. הגיבור הזה עשה את השינוי. היום, כאשר אומרים שהרבה תלוי באוכלוסייה הערבית, אני אומר- לא ולא. הרוב המכריע בישראל שהעלה לשלטון את הממשלה הגרועה ביותר בישראל, חייב, נדרש, לקום ולזעוק את הזעקה ולהפיל את משטר ההשמדה, הדיכוי והכיבוש.

דורשים דמוקרטיה אמיתית

האוכלוסייה הערבית נלחמת כיום גם למען הדמוקרטיה. אבל האוכלוסייה הערבית מעולם לא טעמה את טעם הדמוקרטיה. הממשל הצבאי הוטל עליה ב-1948. בהמשך הוטלו צווי הריתוק, מעצרים מינהליים, סגירת שטחים בפני מחפשי עבודה. כיום נפוצים גירוש בתוך הארץ והריסת בתים. ובכל זאת אנחנו לא שוכחים לבקש ולדרוש את הדמוקרטיה האמיתית, להעמיק אותה, להרחיב אותה כך שתחול על כל מגוון האוכלוסייה, ללא הבדל מין, גזע ודת וכל השתייכות אחרת. שכולם יוכלו לחיות במרחב הזה באופן שווה. הרי דמוקרטיה וגזענות לא יכולים להתקיים יחד.

אנחנו חווים תקופה קשה. כאיש הנגב אני רואה את הזוועות. בדקתי שנה-שנה, מ-1948 ועד עכשיו, כמה פרויקטים קודמו רק על מנת להדיר את האוכלוסייה הערבית. ב-1949, ב-1951, ב-1952, בזמן הרעב, בזמן הגירוש הגדול של 1959. הרבה אנשים לא יודעים שב-1959 היו הגליות של תושבים בדואים מהנגב לאזור סיני. הכול על מנת לרוקן את הנגב מיושביו הערבים. כיום, היכן שרוצים להקים איזשהו פרויקט, דבר ראשון מחפשים איפה מתגוררים בדואים. ואז אומרים: נזיז אותם ונקים בסיס צבאי, שטח אש, שדה תעופה, קריית מודיעין, אפילו יישוב יהודי. נזיז את הערבים ממקומם, כמו שקורה באום אל-חיראן.

זו התנהלות של אפרטהייד ואפילו גרוע מזה, כי לפעמים אפרטהייד אתה חוסם, אתה אומר לא. כאן זה גם עקירה וגם שלילת זכות קיום של עם אחר. אנחנו בנגב יודעים להתמודד עם מזג האוויר, עם קשיי החיים ועם הצרות כולן. אנחנו נעבור גם את התקופה הרעה הזאת, ונשרוד אותה.

רק ביחד נפיל את הממשלה

חברים, אנחנו בפני בחירות. האוכלוסייה הערבית מגויסת כולה על מנת שלא לתת לכוחות הפשיסטיים לשוב ולשלוט.  כוחות אלה מנסים לסכסך. הם משתמשים בכל השיטות הפילוג שלמדו מעמיתיהם במפרץ ובארצות-הברית. הם משתמשים בכוח, בכספים, באיומים ובפיתויים על מנת לפורר את האחדות. הם מנסים להקים מפלגות סתמיות על מנת לשרוף קולות.

 אנחנו נפיל את הממשלה הזאת יחד. המאבק שלנו משותף. לא ניתן שיפרידו בין כוחות השלום ויפלגו אותם. בבחירות הקודמות הייתה החמצה גדולה. מפלגה כמו מרצ בזבזה 140 אלף קולות. חייבים להתעורר. עלינו לשים את האגו בצד ולראות בבירור את המטרה. חשוב מאוד שנמשיך בהפגנות כדי שהקול שלנו, הקול שלכם, הוא שינצח. 

מתוך דבריו של עו"ד אבן ברי בהפגנה השבועית בכפר סבא נגד ממשלת הימין, 18.7

עוד בנושא: https://zoha.org.il/123957/