קוראים לי עידו עילם,  אני אקטיביסט בן 19. לפני כמה חודשים נכלאתי בכלא הצבאי בגלל סירובי להתגייס לצבא והתנגדותי לרצח העם בעזה. אנחנו כאן היום כדי לציין 25 שנים לאירועי אוקטובר 2000. אנחנו כאן כדי לזכור את הקורבנות החפים מפשע שנרצחו. 25 שנים עברו מאז, אבל דבר לא השתנה לטובה. כעת, דיכוי מתנגדי המשטר והמלחמה חזק מתמיד: מעצרים שרירותיים, מעקבים והפחדות, אלימות משטרתית קשה ומציאות שנועדה לאיים על כל אחד ואחת מאיתנו שמעז לסטות ממסלול  הקונצנזוס הלאומי. אנחנו מפגינים כאן היום לא בזכות נדיבותה של משטרת ישראל אלא בזכות העבודה האיתנה והבלתי מתפשרת של כולנו. עבודה של שנתיים במהלכן, למרות המכשולים, האיומים, האלימות והמעצרים, המשכנו להפגין, המשכנו להתארגן והמשכנו להיאבק ביחד.

כבר באוקטובר 2023 היינו אני וחברי ברחובות והפגנו נגד ההפצצות. כבר אז היה ברור שדמעות של אימהות עזה לא יאחו שום פצע ושום אַבֶל של אמא יהודייה. הגענו לסח'נין היום מתוך הבנה שרק ביחד כקול התנגדות משותף נוכל להפסיק את מציאות הזוועות ולצעוד לעתיד טוב יותר לכל תושבי הארץ הזו.

כאזרח יהודי גדלתי בחברה שהכתיבה לי אורח חיים מגיל צעיר. חברה שאמרה לי שבגיל 18 אני חייב לקחת חלק במערכת של הרג. אני סירבתי כי בשבילי המציאות ברורה: אם נמשיך להרוג ולהיהרג למען אידאולוגיה של כיבוש ועליונות יהודית, עתיד כל עמי הארץ, הארץ בה נולדתי וכל חיי למדתי לאהוב, ימשיך להיראות אפל וקודר לעוד דורות רבים. הדרך היחידה בה מציאות אחרת תהיה אפשרית היא הצבת אידיאולוגיה חלופית: לא עליונות יהודית – שוויון לכל; לא לכיבוש – חופש והגדרה עצמית לעם הפלסטיני ולכל אדם באשר הוא אדם; לא לגזענות – שותפות אמיצה ואיתנה.

התשובה שלנו למחרחרי המלחמה, לפשיסטים, לאותם שרים שחושבים שהעם הפלסטיני הולך לאנשהו, היא מאבק משותף, יהודים וערבים זה בצד זה, עד הניצחון, עד השלום, עד שיהיה צדק לקורבנות פשעי העבר: על 48', על 67', על אוקטובר 2000 ועל רצח עם העזה. נמשיך לצעוד לזכר קורבנות העבר ולמען דורות העתיד.

מדבריו של סרבן הכיבוש והמלחמה עידו עילם בעצרת שנערכה בסח'נין ב-4 באוקטובר האחרון.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/140475