שמי אלה קידר גרינברג. חונכתי להיות גבר וחייל. בגיל 14 יצאתי מהארון כאישה טרנסית ודחיתי את ההסללה המגדרית. עכשיו, בגיל 18, אני מסרבת להתגייס ודוחה את ההסללה המיליטריסטית.

זמן קצר לאחר שיצאתי מהארון, מצאתי את "המניפסט הקומוניסטי" בספרייה של סבתא. את השנתיים הבאות, ביליתי בקריאה של ספרי פילוסופיה פוליטית ותיאוריה מרקסיסטית. דרך הקריאה פיתחתי מודעות עמוקה יותר לעבר ולהווה המדממים של המקום בו אני חיה. עם המחאה נגד ההפיכה המשפטית ותגובת השמאל, נפתחה בפניי האפשרות לקחת את התסכול שחוויתי ולהמיר אותו בתקווה ובפעולה פוליטית. השתלבתי במהרה במאבק בכיבוש כפעילה וכמארגנת: תחילה בגוש נגד הכיבוש במחאות השבועיות בקפלן, ובהמשך ברשת מסרבות, בברית הנוער הקומוניסטי, בחד"ש ובמפלגה הקומוניסטית.

מאז הפך האקטיביזם עיקר חיי. ארגנתי הפגנת ענק נגד תעמולה טרנספובית; הפגנתי עם פעילים פלסטיניים נגד גזילת אדמות בעוד שחיילים יורים עלינו רימוני הלם וקליעי גומי; חסמתי כבישים; נפצעתי משוטרים ומפינויים אלימים של מג"בניקים; ארגנתי קמפיין סירוב המוני תחת הכותרת נוער נגד דיקטטורה; עשיתי נוכחות מגנה והשתלבתי במאבק המשותף במסאפר יטא, ועכשיו – אני מסרבת.

רצח העם בעזה

הסיבה העיקרית למעשי אלה היא שהמדינה שלי מחוללת רצח עם בעזה. מאות אלפי פלסטינים נרצחו בהפצצות, בהרס מכוון של תשתיות, בהרעבה ובירי חסר הבחנה. אם הממשלה הפשיסטית תקיים את הכרזתה, מאות אלפים נוספים עוד יירצחו.

מיליונים נעקרו מבתיהם ומאז כלואים במצב של פליטות – זו המציאות היומיומית בעזה כבר 18 חודשים. המלחמה שלכאורה נועדה להחזיר את החטופים הביתה, בפועל מפקירה אותם. הטיהור האתני לא פסח גם על הגדה המערבית, עם אלימות מתנחלים מסלימה ומגובה יותר מאי פעם בידי הצבא. עשרות כפרים ששוטחו, כאילו מעולם לא היו, ושכונות שלמות שנהרסו ודוללו מתושביהן כחלק מהמבצע ההרסני בג'נין ובטול-כרם. עכשיו, כשהממשלה חזרה למסע ההרג שלה בעזה, המצב צפוי להחמיר.

בתחומי מדינת ישראל מבצעת המשטרה רדיפה פוליטית נגד פעילי שמאל ונגד פלסטינים בממדים שלא ראינו מאז ימי הממשל הצבאי: מעצרים בשל אמירות ברשתות, בשל הפגנות, בשל התארגנויות ועוד. החברה הערבית במדינה מופקרת לפשע מאורגן וקטלני; 24 חטופים הנחשבים חיים עדיין מחכים לחזור הביתה למשפחותיהם; משבר כלכלי מעמיק הפוגע בראש ובראשונה בעובדות ובעובדים; עלייה של 65% במקרי אלימות במשפחה, הקשורה ישירות לעלייה של 40% בכמות הנשק החם בידי אזרחים; זינוק באלימות כלפי הקהילה הגאה וקיצוץ בתקציבי המיועדים לה. ההפיכה המשפטית, שמאז 2023 חסמנו כבישים נגדה – מיושמת במהירות מתחת לאפים שלנו. תהליכים אלה אינם מנותקים ממלחמת ההשמדה המנוהלת בעזה. זו השפעה ישירה ועקיפה של מלחמה על החברה.

כדי שהסטטוס קוו ימשיך לנוע, דרושים אנשים שימלאו את התפקידים השונים במערכת כמו גלגלי שיניים למכונה משומנת. צריך שנמשיך לעבוד, להתגייס, להרוג, להתחתן, להקים משפחות וללדת ילדים שגם הם ימשיכו לשרת את הכיבוש, את הקפיטליזם ואת הפטריארכיה. מערכות אלה כוללות לא רק חייל העומד במחסום, בוס שמשלם מעט מדי, או אלה המוציאים את הרפואה ואת החופש המגדרי שלנו אל מחוץ לחוק. הן כוללות את החינוך, את כלל המנגנונים המכשירים אותנו להיות נתינים כנועים של המערכת. הגיון זה הוא בדיוק הדבר שאנשים טרנסים, כמו גם סרבנים, מערערים. זו הסיבה שאנחנו כל כך מפחידות: המערכת הקיימת והתחזוקה שלה מתבססות על כך שאנחנו, האנשים, נשאר ממושמעים וצייתנים.

הציות מוביל אותנו לאבדון

אבל ציות מוביל אותנו לאבדון. מקבלי ההחלטות בצבא ובממשלה מבהירים ישירות או בעקיפין שאין להם עניין ביציבות הסכם הפסקת האש, בזכויות שלנו או בהחזרת החטופים. העניין שלהם בנו מסתכם בהיותנו בשר תותחים עבור תעשיית ההשמדה וההתפשטות. משטרים חשוכים והזוועות שהם אוכפים לא נופלים כאשר אזרחיהם מצייתים לחוקים ועושים את כל מה שמוטל עליהם, בתקווה שמישהו למעלה יתעשת ויבין שזה חייב להיפסק. מול מציאות של השמדה המונית, של הפקרה, של רדיפת קוויריות, של רמיסת זכויות ושל מלחמה – צו השעה הוא סירוב.

אל תהיו שאננות – תתאספו, תתארגנו, תתנגדו. עוד 40 שנה, כשהנכדים שלנו ישאלו אותנו מה עשינו בזמן רצח העם בעזה, בזמן התמוטטות הסדר הישן, אם נכנענו או נאבקנו, מה תעדיפו לענות? אני יודעת מה אני אענה: אני בחרתי להיאבק, לכן אני מסרבת.

אלה קידר גרינברג

מתוך הצהרתה טרם כניסתה לכלא הצבאי, 19.3

עוד בנושא: https://zoha.org.il/136381/