בכל שנה, כאשר מתקרב יום הזיכרון לנכבה, אני מרגישה שהארץ כולה נכנסת לשתיקה כבדה, כאילו האדמה עצמה זוכרת. בימים הקשים האלה שחווה העם הפלסטיני בכל מקום בו הוא נמצא, מראש הנקרה ועד אום א־רשראש, חוזרים הסיפורים שמעולם לא הסתיימו על האנשים שיצאו מבתיהם עם אמונה שישובו כעבור ימים אחדים — אך הימים הפכו עשורים ארוכים של פליטות והמתנה.
ואולי מה שהופך את הזיכרון הזה לחי כל כך עד היום הוא שהפלסטיני לא נשא את מולדתו רק במפות או בספרים, אלא בזיכרונו, בפרטים הקטנים של חייו ובסיפורים שעוברים מדור לדור.
גם אני גדלתי על אחד הסיפורים האלה: סיפורו של סבי, אבו חאתם אל־כוכאני, שחי עם משפחתו עד לעקירה בכפר אל־כויכאת — כפר שאינו רחוק מעיירתי אבו סנאן. סבי היה תמיד אומר שהמרחק בין הכפרים קצר מן הזרות עצמה, וקרוב מכדי לשאת אותו. כאשר הכפר נכבש ביוני 48' סבי היה בן 13. הוא היה קטן מספיק כדי לפחד, ובו זמנית גדול מספיק כדי לשאת עמו זיכרון של יום שלם שנשאר איתו עד סוף ימיו.
הפגזות מילאו את הכפר, ואנשים רצו לכל עבר בניסיון להציל את עצמם ואת ילדיהם. איש לא חשב שהיציאה מהכפר עלולה להיות ללא חזרה. האנשים לקחו במהירות את מה שהצליחו לשאת, ויצאו תחת פחד ובלבול. ביניהם הייתה אשתו של אח של סבי, שנשאה את מה שחשבה שהוא בנה, עלי, ורצה יחד עם שאר התושבים. לאחר שהתרחקה מרחק רב, גילתה שמרוב הלם ופחד היא הצמידה אל החזה שלה כרית שעטפה בחיפזון ולא את בנה.
באותו רגע חזר סבי עם אחיו אל הכפר, תחת ההפגזות, כדי לחפש את הילד. הם בעצם היו כמעט ילדים, אבל המלחמה גורמת לאנשים להתבגר בבת אחת. הם הצליחו להגיע אל הבית ולהביא את עלי, אבל אמו המשיכה בדרכה יחד עם עשרות משפחות לעבר לבנון, תוך אמונה שבנה ומשפחת בעלה יצטרפו אליה בקרוב. אבל ה"בקרוב" הזה מעולם לא הגיע. הגבולות נסגרו, המשפחות התפזרו, והאם לא שבה לביתה ולבנה. עלי נשאר רחוק ממנה כל חייו.
עבורי, הסיפור הזה, שסבי סיפר לנו שוב ושוב, לא היה רק אירוע מן העבר, אלא דרך להבין את משמעותה האמיתית של הנכבה. הנכבה איננה רק כיבוש של אדמה או עקירה של עם; היא גם אותו פחד שגורם לאם לשאת כרית במקום את בנה; אותה המתנה שנמשכת חיים שלמים ואינה נגמרת; ואותה תחושה מתמדת שמשהו מן הנשמה נותר תלוי שם — בכפר ששמו נמחק מן המפות, אך נשאר חי בזיכרון אנשיו.
ולמרות שחלפו 78 שנים מאז, הסיפורים האלה עדיין חיים בינינו, משום שדורות שלמים החליטו שלא לאפשר את מחיקתם. לכן הנוכחות שלנו, הצעירים הפלסטינים באוניברסיטאות, בכיכרות ובכל מרחב שבו אנו מנסים להשמיע את קולנו, היא המשך המאבק על הזיכרון, על הנרטיב ועל הזהות.
אנחנו לא נושאים את הסיפורים האלה מתוך געגוע בלבד, אלא משום שאנחנו מאמינים ששמירה על זהותנו הלאומית והפיכתה למאבק הן חלק יסודי בהתמודדות עם ניסיונות המחיקה וההעלמה, שנמשכים עד היום.
כוחנו היום טמון לא רק ביכולתנו לזכור את העבר, אלא גם ביכולתנו להפוך את התודעה הזאת להשפעה, התארגנות ועשייה משותפת; ובהיאחזותנו בשפתנו, בנרטיב שלנו ובזכותנו לבטא את עצמנו ואת סוגייתנו. כל פעילות סטודנטיאלית, כל מילה שנאמרת, וכל סיפור שמסופר בתחום האוניברסיטאות, הם אישור לכך שאנחנו עדיין כאן; שהנכבה עבורנו איננה זיכרון רחוק, אלא מציאות מתמשכת; ושהשיבה איננה סיסמה רגשית, אלא זכות היסטורית ואנושית שלא תיפול, גם אם הזמן יתארך.
ולכן, כאשר אנו מציינים היום את זכר הנכבה, איננו מעלים את העבר בלבד, אלא מדגישים שהסיפור הזה לא הסתיים. אנחנו, בני הדור החדש, נמשיך לשאת את הסיפור, לספר אותו ולהפוך אותו לקול, למעשה ולעמדה — עד שישוב האדם אל אדמתו, ישוב המפתח אל דלתו, ותשוב פלסטין לבניה.
הטקסט פורסם כחלק מהמחברת "הנכבה המתמשכת – סיפורים ועדויות" שכתבו וערכו פעילי חד"ש סטודנטים לקראת טקס יום הנכבה שהתקיים ב13.5
