אני באה מגבעת ישעיהו – מושב קטן בעמק האלה, רחוק במידה שווה מכל גבולות הארץ, וחשוב לי להשתתף אתכם בהפגנה, להפגין סולידריות. אני עובדת סוציאלית ופעילה בעו"סות דמוקרטיה, חברה ביסו"ד – ישראל סוציאל-דמוקרטית. אני מהרהרת בעצרת בבאר שבע, לפני יותר מארבע שנים, אליה הגענו בשבת השנייה למחאה נגד ההפיכה המשטרית. כתבתי אז על שלט מאולתר את המילים: "תחילה הם באו לקחת את הקומוניסטים אבל לא השמעתי את קולי כי לא הייתי קומוניסט… כי לא הייתי סוציאליסט…, כי לא הייתי יהודי" (מכירים?), "ואז הם באו ולקחו אותי וכבר לא נותר אדם שידבר בעדי" – אבל לא נשאר מקום על הבריסטול.  עכשיו אני רוצה לדבר בעד, להיות שותפה לכם בלדבר בעד קבוצות שלמות של אנשים שחייהם נרמסו ונרמסים.

הרמיסה נעשית ברגל גסה והיא כל כך רחבה ועמוקה: הנרצחים בשבת השחורה – כי העוטף הופקר לחלוטין, החטופים שלא היה מספיק חשוב להשיבם, ונרצחו בשבי; ופדויי השבי שהושבו אלינו ונאלצו לצאת לגיוס המונים כדי לממן את שיקומם בעצמם; שחטפו אם העזו לומר שהגם שהם ימניים, ההנהגה בה בחרו הפקירה את העוטף ואפשרה את חטיפתם; ומשפחות חטופים שהפכו עוכרי ישראל כי דרשו את החזרת יקיריהם ומשפחות הנרצחים – לא עוד בטבח שבעה באוקטובר כי אם ב"מאורעות" עלומים. משפחות שחייהן השתנו לעד, אזרחים ערבים שביטחונם האישי הולך ומתדרדר: הידעתם כי הסיכוי של אזרח ערבי להירצח גבוה פי 12 משל כלל הישראלים?

אני גם רוצה להתייחס למשפחות הכורעות תחת הנטל אל מול פני המלחמה שרק מתרחבת, והאנשים בעוני – שבקטנות מחסלים את חייהם. ביומיום שלי אני מדריכה צוותים העובדים עם אנשים הנתונים בעוני מרוד ובהדרה חברתית, נושא פחות מוכר ומדובר. הנה דוגמא קטנה: הורות יחידות בעוני המטופלות בשירותי הרווחה ושילדיהן זקוקים למעון יום – שילמו עד לשנה שעברה כמאה שקל לחודש. בתחילת השנה הודיעו לעו"סיות שהאפשרות הזאת מבוטלת, וכי והתשלום למעון ייקבע לפי מדרגות הזכאות הרגילות של משרד העבודה – מינימום 1,200 שקל לחודש לתינוק או יותר מרבע מסך הבטחת ההכנסה לאם. אפילו אם היא מצליחה לעבוד קצת, זה פשוט לא סכום שהיא תוכל לשלם, גם במקרה הנדיר שהיא גרה בדיור ציבורי או אפילו עובדת. זאת דוגמא קטנה ויש רבות.

אני גם רוצה לשים זרקור על הפרקטיקות של הגזלייטינג, על מה שקורה לדעת ולנפש תחת גזלייטינג בחסות המדינה. חשוב לי לומר שאני חבה את ההסתכלות הזאת לתיאוריה של עבודה סוציאלית מודעת עוני, כי כלפי אנשים בעוני מופעלים מנגנונים דומים. הפרקטיקה הראשונה – ריבוי זירות המאבק שמניתי כאן. מאיפה להתחיל? מה אני יכולה לעשות? ריבוי זירות הפגיעה וחוסר הצדק מחליש, מבלבל ומייאש. קיימת פרקטיקה נוספת: הקריאה לפתרון מדיני ולהפסקת פעולות ההרס בדרום לבנון מכונה בידי הממשלה – "פעולה נגד חיילינו".

אז אנחנו נאבקים בפרקטיקות אלה אך לא מדברים על סיום המלחמה. על פתרון מדיני. על שלום. זה מה שגזלייטינג עושה. מאד קשה לזכך את האמת, את הכיוון, את הכוונה. אך הכרחי לפרק את הטיעונים כל הזמן. לזכך שוב ושוב את האמיתות, הערכים, האמונות – חופש, חיים, בחירה, שוויון, קהילה, הדדיות, והכלים לכך הם דמוקרטיה, סוציאליזם, שלום.

עלינו לשוחח עם עצמנו כדי להיזכר ולהזכיר איך זה לגלגל "שלום" על הלשון, ואיך זה מרגיש להגיד – "חופש" או "שוויון". גם עם מי שאנחנו מרגישים שתהום פעורה ביננו יש לדבר – על איך היא או הוא היו רוצים לחיות, על היום-יום ועל מעונות יום. זה בידנו לעשות טוב. זה בנפשנו. ולהיות כאן הערב מרבה אצלי תקוה בצורה בלתי רגילה.

 מדבריה של עו"ס דנה שני עצמון במשמרת המחאה בראש פינה, 20.6