בימים אלה של משבר עולמי, שאחז במערכת הקפיטליסטית כולה, עולות בחריפות ייתר שאלות יסוד בדבר הסיכוי להחליף את המשטר הקיים, המבוסס על רדיפת הרווח המירבי ועל ניצול מעמדי, במשטר, שבו "ההתפתחות החופשית של כל יחיד היא התנאי להתפתחות החופשית של הכלל" ("מניפסט המפלגה הקומוניסטית"). לכן ממש מתבקש, שבימים אלה ייצאו לאור בעברית כתביהם של מהפכנים סוללי דרך, של לוחמים ישרים ואמיצים נגד הקפיטליזם, נגד מערכות הניצול והמסחור, נגד אימפריות ומלחמות כיבוש תוקפניות ולמען עולם של צדק חברתי ושלום.  

את הכפפה הרימה ספרית פועלים, אשר יחד עם קרן רוזה לוקסמבורג מציינת מלאות 90 שנה למותה של המהפכנית הדגולה רוזה לוקסמבורג בהוצאתו מחדש של הספר "מכתבים מבית הסוהר", בתרגומה של לאה גולדברג (שבעברית ראה אור לראשונה בשנת 1942). ספר זה כולל את מכתביה של רוזה לוקסמבורג לחברתה סופי (סוניה), רעייתו של קרל ליבקנכט, עמיתה למאבק המהפכני.

בניגוד לדימוי הרווח של מהפכניות כנשים קשוחות, המרוכזות רק בעשייתן הפוליטית-חברתית, רוזה לוקסמבורג מתגלה במכתביה מהכלא כאישה רגישה לכל מה שסובב אותה, לטבע על שלל יצוריו וצמחיו, לספרות ולאמנות. בהיותה אסירה פוליטית, מתארת לוקסמבורג באופן ציורי וחי את ציוצן של ציפורים שהיא נוקבת בשמן, את לבלוב העצים, כמו גם את שמחתה על שהפרפר, שמצאה על אדן החלון, התאושש מחבטותיו בשמשה – פרח ועף. "מה שמחתי על הגאולה הזאת" – היא כותבת, וחושבת גם על המהפכנים הכלואים.

בשנות ה-40, של המאה ה-20, כאשר חניכי השומר הצעיר ותנועות נוער ציוניות אחרות קראו בשקיקה את "מכתבים מבית הסוהר", הם קישרו אותם לסגנון החיים שעליו התחנכו, שמקורו בתנועת הצופים, ואשר העלה על נס את הקרבה לטבע וההתמזגות בו. וגם היום, יש מי שמנסה להציג את רוזה לוקסמבורג כמין גרסה נשית של א. ד. גורדון: טבע, חיים פשוטים ואוטופיה חברתית. אך מבחינת רוזה לוקסמבורג, אהבת הטבע היא השלמה לעמדות רדיקליות, למערכה נגד המיליטריזם והמלחמות ולמען סירוב מצפוני לגיוס לצבא, למאמץ יומיומי לארגן מפלגה מהפכנית ומהפכת פועלים סוציאליסטית.

רוזה לוקסמבורג (ילידת 1871) החלה את דרכה המהפכנית כתלמידת תיכון בפולין, למדה בשוויץ משפטים ומדע המדינה, ועקרה לגרמניה ב-1897. שם נמנתה עם ראשי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (כפי שכונתה אז מפלגת השמאל). לאחר בגידתה של הנהגת המפלגה הס"ד, שתמכה בהשתתפות גרמניה במלחמת העולם הראשונה, ייסדה, יחד עם קרל ליבקנכט, את המפלגה הקומוניסטית הגרמנית.

בשנות פעילותה המהפכנית נכלאה רוזה לוקסמבורג בתשעה בתי כלא. אך למרות תלאות חייה, שמרה על אופטימיות, שבאה לידי ביטוי במכתביה. באחד מהם כתבה לחברתה על החיים: "… אני מרגישה את עצמי מאושרת בכל מצב שהוא. אף לא הייתי רוצה למחוק דבר מחיי, אף לא הייתי רוצה שיהיה דבר שונה מכפי שהיה או הווה" (ע' 26).

מכתביה של רוזה לוקסמבורג נכתבו מתוך ידיעה, שהם יעמדו במבחן הצנזורה של הכלא, לכן היא מבליעה בהם את עמדותיה הפוליטיות ואת תפיסתה הקומוניסטית. כך, בתיאור מרטיט, היא מזדהה עם סבלו של  תאו המוכה באכזריות, והסוחב עגלה ובה מעילי חיילים מן החזית: "עיני זלגו דמעות – דמעותיו ש ל ו היו הדמעות הללו", והיא מסיימת במלים: "וכל הוד המלחמה עבר לנגד עיני" (ע' 67). והרי זו אותה מלחמת עולם נוראה, שמפניה הזהירה, כאשר האשימה את האימפריאליזם בהפיכת שדות אירופה לבתי מטבחיים של הפועלים-החיילים. זו אותה מלחמה, שבשל ההתנגדות הנחרצת לה – גם נכלאה וגם נרצחה באכזריות בינואר 1919, יחד עם עמיתה קרל ליבקנכט.  

הספר "אחרי המבול" מאת אוטו פרידריך, העומד להופיע בקרוב בתרגום עברי, כולל תיאור של רדיפתם ורציחתם של רוזה לוקסמבורג ועמיתיה ביד בריוני מיליציה ימנית (שלימים צמח ממנה הצבא הנאצי), אשר פעלה במסגרת הצבא הגרמני. רצח המהפכנים בוצע בידיעתם ובהסכמתם של ראשי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, אברט ונוסקה, שהיו אז בשלטון. אלה השתמשו בכל אמצעי, כדי לדכא באכזריות את ניסיון המהפכה הסוציאליסטית של הפועלים והחיילים המשוחררים בברלין, ואגב כך סללו את הדרך לעליית הנאציזם.

קריאה במכתביה העשירים ומחבקי העולם של רוזה לוקסמבורג הם מבוא לאישיותה ולדעותיה, אך רק מבוא. כדי להכיר את פעילותה כמנהיגת פועלים ופועלות, כמבקרת חריפה ויסודית של השיטה הקפיטליסטית, כמתנגדת עקבית לכל גילוי של לאומנות, כמי שחותרת לברית בין פועלי האומות השונות במטרה למנוע מלחמה ביניהן – צריך לקרוא את ספרי ההגות שכתבה ואת הנאומים חוצבי הלהבות שנשאה. אך מבחר כתביה, שהופיע בעברית בשנות ה-40 של המאה שעברה, כבר מזמן אינו בהישג יד.

לכן נותר לקוות, שההוצאה לאור של "מכתבים מבית הסוהר" תהיה פרולוג להוצאה מחודשת של כלל כתביה של רוזה לוקסמבורג, ויפה שעה אחת קודם.