בשבועות האחרונים רעשה התקשורת בעקבות מינוי אלוף משנה הרב אייל קרים לרב הצבאי הראשי ועל תפיסת עולמו כפי שעלתה מתשובות שנתן לתלמידים: היתר אונס נשות אויב במלחמה, רצח פצועי האויב, התנגדות לשירות חיילות. קול זעקה נשמע גם בעקבות דברי הרב יגאל לוינשטיין, מראשי מכללת עלי, על הקהילה הלהט"בית ("סוטים") ועל הרפורמים ("זרם בנצרות") והתנגדותו לגיוס נשים. בעקבות היחס השלילי שלנו בשמאל לצבא הכיבוש, אנחנו שמים אליו לב כשאנחנו מוחים נגדו. איננו עוקבים מספיק אחרי תהליכי שינוי שחלים בצבא, כאילו זה לא עסק שלנו. אבל מה שקורה בצבא הוא בנפשנו, כי הוא משקף ומטרים את מה שקורה בחברה.
מפקדי הגדוד החרדי "נצח יהודה" (צילום: הנחל החרדי)
ספרו של פרופ' יגיל לוי, סוציולוג מהאוניברסיטה הפתוחה: "המפקד האליון – התאוקרטיזציה של הצבא בישראל", הוא ספר חובה לרוצים להבין את מורכבותם של יחסי הצבא והדתיים בישראל. הספר כתוב מפרספקטיבה ביקורתית, חילונית ודמוקרטית ליברלית, ומתריע מפני תהליכים בצה"ל: 1) פוליטיזציה אתנו-לאומית (ייהוד); 2) מיזעור הסמכויות האזרחיות הנבחרות לגבי הצבא והתחזקות ההתערבות מבחוץ של קבוצות אינטרסים מאורגנות בשליטה בצבא: מתנחלים, ישיבות הסדר ומכינות צבאיות, ופשרות של הרשויות הצבאיות עם ארגונים אלה.
לוי מבחין בין שני תהליכים: הדתה – בה משתנה, מסיבות של העדפות כח אדם ומוטיבציה, התרבות הארגונית של הצבא, לבין תאוקרטיזציה – שלב מתקדם וחמור יותר מבחינה דמוקרטית, של התערבות ארגונים דתיים מבחוץ בעצוב מטרות הצבא והתנהלותו.
משטר תגמולים
הספר סוקר תחומים שונים של יחסי הצבא והדתיים ואת הדינמיקה שלהם לאורך השנים. המושג המרכזי של לוי לתיאור הדינמיקה הוא משטר התגמול הצבאי – האופן שבו הצבא יוצר ומחלק, באופן בלתי שווה, תגמולים, בעיקר סמליים, הניתנים להמרה בחברה האזרחית כמשאבי כניסה לתפקידים, כוח וסטטוס. באמצעות תגמולים אלה, מייצר הצבא מוטיבציה אצל קבוצות אוכלוסיה מסוימות לשרת וכך הוא משיג את כח האדם הרצוי לו. לוי מראה שהמוטיבציה לשרת אצל בני קבוצת המעמד הבינוני החילוני נמצאת בירידה משנות ה-70. במקביל עולה המוטיבציה של המעמד הנמוך המסורתי ושל דתיים-לאומיים לשרת. הצבא מתאים עצמו לדרישות של המתגייסים החדשים וכך משתנה התרבות הצבאית והופכת מחילונית לדתית.
הצבא מתאים את עצמו לאוכלוסיות החדשות המאיישות אותו ע"י הקמת מסלולי שירות המתאימים להם. בעקבות מודל הנח"ל, שהוקם בשנות ה-50 לתנועות הנוער הציוניות, צמחו משנות ה-70 מסלולים דתיים שונים: הפטור "תורתו אומנותו", ישיבות ההסדר, המכינות הצבאיות,
הנח"ל החרדי וכו'. מסלולים אלה מכירים ב"לימוד" תורני כשווה ערך לשירות צבאי. המסלולים שונים זה מזה במשך השרות הצבאי ובמידת ההתמקצעות הצבאית לעומת משך ועומק הלימוד הדתי. מסלול ה"פטור" למשל, הורחב לישיבות ש"ס ולחוזרים בתשובה וגדל מאד. לעומת זאת, המכינות מאפשרות לצבא להכשיר דתיים לתפקידי קצונה ע"י דרישת משך פעילות צבאית ארוך יותר.
מסגרות חדשות אלה מערבות את הצבא במימונן של מסגרות דתיות, ובעיקר – הן יוצרות הנהגה רבנית אזרחית המתווכת בין ציבור התלמידים והצבא ומתערבת בנעשה בתוך הצבא. לדתי המתגייס יש אפשרות בחירה בין מסלולים, ונוצרת, לכן, גם תחרות בין המסלולים והנהגותיהן למשיכת מתגייסים אליהם.
הרב של הצבא והרב מהבית
מהמתגייסים הדתיים-לאומיים נדרש "קידוש" הצבא. כלומר, שהמסגרת הצבאית תתנהל, באופן מחייב לגבי כולם, על פי חוקי הדת היהודית. מסגרת זו מייצרת בעיה של פרשנויות שונות בין הרבנים החיצוניים, אשר מתערבים בעניינים צבאיים, לבין והממסד הצבאי. בזמן ההתנתקות מעזה, עלתה באופן חמור שאלת הסמכות הכפולה בדמות הוראות רבניות לסירוב פקודה צבאית, שמאז הורחבה לפעילויות אחרות של הצבא.
הקבוצות הרבניות השונות (ובמיוחד החרד"ליסטים תלמידי הרב צבי יהודה קוק) מאתגרות לא רק את אורח החיים בצבא (לדוגמת שבת כשרה) אלא גם את 'הקוד האתי' שלו (התנהגות בזמן מלחמה אמורה להתנהל עפ"י החוק הבינ"ל) ואת המשמעות של המלחמות (לדוגמת מלחמת השם של סא"ל עופר וינטר, מפקד גבעתי, "בצוק איתן").
הצבא מנסה להלחם בהשפעות החיצוניות ע"י ביסוס סמכויות הרבנות הצבאית כסמכות דתית פנים צבאית האמורה לסור למרות ההיררכיה הפיקודית של הצבא. בספר של לוי, הפרק על תולדות הרבנות הצבאית מעניין מאוד, אך כפי שלוי יודע, ביסוס הרבנות הצבאית אינו פותר את הבעיה, מפני שהרבנים הצבאיים עצמם מקבלים את סמכות הרבנים החיצוניים.
נשים ומתנחלים
פרק חשוב נוסף עוסק בתוצאות של כניסת הדתיים-לאומיים לצבא והשפעתו השלילית על התפתחות המסלול הצבאי לנשים. שתי האוכלוסיות מתחרות זו בזו. לוי משתמש בתאורית 'שוק העבודה המפולח', כמו בתחרות בשוק העבודה, למשל, בין יהודים וערבים, ומראה שכניסת הדתיים גורמת למגדור מחדש של הצבא ולדחיקה של נשים – עקב הדרישה להפרדה בשל צניעות.
פרק נוסף עוסק במשוקעות הצבא והמתנחלים בגדה המערבית. זו דוגמה מאלפת למצב של תאוקרטיזציה של הצבא. יחסי הגומלין בין הצבא והמתנחלים המאורגנים בהגנה מרחבית עם נשק, יצר מיליציות המנהלות את מפקדי היחידות המוצבות בגדה שחלק גדל מחייליהן וממפקדיהן הם מתנחלים. לוי אינו מאמין שבגדה אפשר יהיה לחזור על ההתנתקות בעזה. הספר מומלץ למי שרוצה לראות לאן מדרדר הצבא, ובעקבותיו- המדינה.
אבישי ארליך
– יגיל לוי, המפקד האליון – התאוקרטיזציה של הצבא בישראל, עם עובד, ספריית ספיר, 2015
