כחודש לאחר שנכנס לתפקידו, בתחילת אפריל, נתקל נסאר לראשונה בתופעה המאיימת על כל ראש רשות ערבית. במקרה שלו, מדובר היה על מכרז הפסולת, שנשלט על ידי קרטל איזורי. קרטל זה מחלק את המכרזים ביישובי הצפון בין קבוצה קטנה של קבלנים יהודים וערבים, באמצעות ״חסות״ של ארגוני פשיעה השולטים בשטח ומאיימים על מתחרים. המונופול דה-פקטו מאפשר לקבלנים לסחוט מהרשויות מחירים מופקעים ולספק שירותים ירודים. תופעה זו מוכרת גם ברשויות יהודיות, אך היא חמורה במיוחד ביישובים ערבים. זאת משום שאפליה תכנונית וחולשה תקציבית מקשים ממילא על פינוי פסולת סדיר, וכן משום המשטרה כושלת באספקת ביטחון אישי – לא רק לתושבים אלא גם לנבחרי ציבור ולעובדי השלטון המקומי. במקרה של עראבה, הלחץ מטעם הקרטל הגיע דרך קבלן מקומי המגובה על ידי עבריינים, שעבד כקבלן משנה תחת חברה יהודית מוכרת לפינוי פסולת, במכרז שניהל האשכול האיזורי. הקבלן ובני בריתו החליטו לנצל את התחלופה בשלטון המקומי כדי לסחוט עוד קצת מכספי משלם המיסים. כל זאת גם בחסותו של משבר לאומי בניהול פסולת, שבמהלך העשור האחרון הוביל לעליית המחיר שמשלמות הרשויות על פינוי פסולת ביותר מאלף אחוזים.

הטקטיקה פשוטה וחוזרת על עצמה באינספור יישובים: הקבלן מפסיק לפנות את הזבל מבתי התושבים ומעסקים, תחילה במתכונת של שביתה איטלקית ואחר כך לחלוטין. המסר הוא שלא יהיה פינוי פסולת עד שהרשות לא תסכים לתוספת, לעיתים של עשרות אחוזים – ואוי למי שינסה לדרוש מהקבלן לשקול את הפסולת או לספק הוכחות לכמויות שאותן הוא לכאורה מטמין. אוי גם למי שינסה, כמו עיריית עראבה, לצאת למכרז חדש על בסיס שקלול רציונאלי של כמויות הפסולת שמייצרים התושבים, ולנסות לדרוש מהקבלן שיספק שירות סביר, בתדירות מוסכמת, ובכל שכונות העיר.

נסאר, למרות ניסיונו הרב כפעיל פוליטי (בתנועת בני הכפר) וכחבר מועצת עיר, היה ראש רשות טרי. הוא הגיע לשלטון עם תוכניות מרשימות לשיפור השירות לתושב, ועם מה שתיאר בראיון כמחויבות לאינטרס הציבורי. הוא ממש לא התכוון לתת לעבריינים לנהל לו את העיר, והחליט לצאת למכרז חדש, על בסיס אומדן שהכין לו צוות מקצועי. להערכתם, עלות הטיפול בפסולת בעראבה צריכה הייתה לעלות כ-900,000 שקלים לחודש, לפי אומדן שכלל את עלויות האיסוף והפינוי, וכן את עלויות השינוע וההטמנה. על בסיס זה, פרסמה עיריית עראבה שישה מכרזים שונים – פעם באופן ישיר, פעם דרך האשכול, פעם דרך משכ״ל (חברת בת של מרכז השלטון המקומי), ואף ניסתה לשנות את האומדנים ותנאי הסף. אלא שכל הניסיונות הובילו, בסופו של דבר, בדיוק לאותה תוצאה, כלומר לחזרתו אותו קבלן. אף אחד אחר פשוט לא ניגש למכרז. במצב זה, אין פלא שהמחיר עלה בכל אחד מהסבבים, כך שעיריית עראבה נדרשה כעת לשלם למעלה ממיליון ומאתיים אלף שקלים לחודש רק לפינוי האשפה הביתית (לא כולל גרוטאות וגזם, או מה שמכונה ״פסולת גושית״). והכל, כמובן, מכספי משלם המיסים.

פניות חוזרות ונשנות, הן למשרד להגנת הסביבה, האמון על ניהול פסולת, והן למשרד הפנים, האחראי על השלטון המקומי, נענו באטימות מערכתית. המשרד להגנת הסביבה, כהרגלו בקודש, טען כי הוא ״רק רגולטור״ וכי האחריות על פינוי אשפה היא באחריות הרשות המקומית. זאת, תוך התכחשות לעובדה שעשרות שנים של דה-רגולציה כושלת – ואף שיתוף פעולה של המשרד עם מונופולים וקרטלים עסקיים – היא שהובילה למצב הבעייתי. משרד הפנים טען שהוא לא יכול לסייע מבחינה תקציבית, למרות שעלויות פינוי הפסולת עלו כאמור בעשרות אחוזים, והטילו עול הולך וכבד על התקציב המצומצם ממילא של השלטון המקומי. קשה להניח שכל זה מקרי. הרי לא תתפלאו לשמוע שרבים מקבלני הפסולת הם חברי מרכז ליכוד ומקורבים, ורבים מהם גם מממנים נבחרים בשלטון המקומי, היהודי והערבי. ״משבר הפסולת״ המפוברק מייצר אפוא רווחים לתאגידים ולקבלנים, לפוליטיקאים מושחתים, ולעבריינים, שלכולם אינטרס משותף בעליית המחירים.

ואמנם, מאבקו של אחמד בקרטל הפסולת הוביל עד מהרה להתגברות האיומים והלחצים. הוא עצמו אוים מספר פעמים באופן אישי, וגם משפחתו ספגה פגיעה ישירה, בדמות רימון שהושלך על בית קרובים. האיומים התגברו גם על חברי מועצה ועובדים מקצועיים, שחלקם נאלצו לברוח מבתיהם מאימת הארגונים. בספטמבר 2024, מנכ״ל איגוד ערים לאיכות הסביבה בסח׳נין, ד״ר חוסיין טרביה, ניצל מניסיון חיסול ונפצע באורח בינוני, באירוע שרבים קשרו למאמציו לייעל את ניהול הפסולת בכמה יישובים סביב. במצב זה, גם חברים ושותפים של נסאר, הציעו לו להוריד פרופיל. ניסיונם רב השנים הוביל אותם לאמץ קו זהיר. הם ידעו שבתנאים שבהם המשטרה חלשה, מושחתת או משתפת פעולה עם עבריינים, לעיתים מוכרחים לנסות להגיע להסדרים שישמרו, איכשהו, על הרשות ועל התושבים. ״עדיף להיות חכם ולא צודק״, אמרו בצער רבים.

אבל אחמד לא הסכים. בצעד שכינה בדיעבד ״נאיבי״, ואחרים כינו ״ספק התאבדותי״, הוא פנה לראש עיריית תל-אביב רון חולדאי, שהסכים למכור לעיריית עראבה שתי משאיות דחס, כך שיוכלו לפנות את הזבל באופן עצמאי. היוזמה התבססה על ההבנה המתחדדת שהפרטת השירות לספקים חיצוניים היא אחד הערוצים המרכזיים המאפשרים לפשיעה המאורגנת לחדור ליישובים, ועל הרצון להתנסות באוטונומיה מקומית באספקת שירותים. היוזמה לא האריכה ימים. יומיים אחרי שהמשאיות הגיעו לעראבה, אחת המשאיות כבר נפגעה מירי (היא חוררה ב-42 כדורים!) והקבלן הצית את הפסולת בתחנת המעבר המקומית, תוך שהוא חוסם את הכניסה למשטרה ולכבאית. משטרת ישראל, שהפעם נאלצה להתערב בסיפור, פעלה באופן שהפך גם הוא לשגרתי: במקום לעצור את הקבלן ולהעמידו לדין, היא הציעה לערוך ״גישור״ בין הקבלן לראש העיר. באותה הזדמנות, המשטרה גם החלה להפריח שמועות שהסכסוך הוא בכלל ״חמולתי״ – עוד שיטה מקובלת להסרת אחריות מהשלטונות ולהטלתה המרושעת על החברה הערבית.

בעיה נוספת שאחמד לא צפה היא שהתנתקות מהקרטל תייצר מצב שלעראבה לא יהיה איפה להטמין. מטמנות הפסולת בישראל נשלטות גם הן על ידי ארגוני הפשיעה והקבלנים, המשתמשים בכוחם – הן העסקי והן הפלילי – כדי למנוע מרשויות לייעל את הטיפול בפסולת או לבצע אותו באופן עצמאי. עיריית עראבה אמנם הצליחה לחתום חוזה עם אתר הטמנה שהסכים לקלוט את הפסולת, אבל ארגוני הפשע איימו על המובילים. הם איימו גם על בעלי האתר, שהבינו מהר מאוד שאף אחד לא יבוא להגן עליהן מפני העבריינים. בהעדר מקום לפנות אליו את הפסולת, האשפה של עראבה הלכה ונערמה, ובסופו של דבר, לאחמד לא נותרה ברירה והוא נאלץ להיכנע. כששוחחנו איתו, לפני כמה חודשים, אחמד סיכם את הניסיון המר כך: ״‬חשבתי שיש מדינה, אבל גיליתי שאין. המדינה הזאת קיימת בדברים מסוימים אבל לא במקומות האלה. אני דיברתי על זה עם המשטרה, דיברתי בתקשורת ובכנסת. על הנייר, בסדר, אבל בפועל, בשטח, אין משטרה, אין כלום. התרומה אפס.״

אלא שהחודש אחמד קיבל תזכורת שדווקא יש מדינה בישראל. זו מדינה שמבקשת לחסל ולפגוע, במיוחד בכל פלסטיני ששומר על זהותו ומעז להשמיע קול, למחות ולהתנגד. ביום שבת שעבר, 4.10.2025, אחמד נאם בפני קהל גדול שהתכנס בסח׳נין לעצרת זיכרון לאירועי אוקטובר 2000, ובמחאה נגד ההשמדה בעזה. במהלך נאומו העז לומר כמה מילים, ״אנחנו נלחמים באויב ברברי ואכזרי״, שפגעו כנראה ברגשות הימין. אותו ימין שכמובן אינו מהסס להשתמש בכינויי גנאי גזעניים כשהוא מדבר על ערבים, וגם לא מהסס לממש את האידיאולוגיה שלו ברצח המונים. משרד הפנים התעורר מייד והודיע שיבחן שלילת תקציבים לעראבה – עונש קולקטיבי על התבטאות של ראש העיר – מהלך שספק אם הוא חוקי ובוודאי אינו לגיטימי. מיותר לציין כי שלילת תקציבים תחליש את הרשות המקומית ותחזק את העבריינים. מדובר בצעד פופוליסטי ומגעיל, שמוכיח שוב איך הימין תורם לשימור הכאוס ברחוב הערבי.

הסיפור פה הוא לא רק על אוזלת יד וכשל, על אכיפה סלקטיבית ושליטה ביטחונית, אלא גם על משהו עמוק יותר, שרוב הציבור היהודי עדיין לא ממש מפנים. הפשיעה המאורגנת קשורה קשר הדוק לדיכוי הפוליטי של הציבור הערבי-פלסטיני בישראל ושל מנהיגותו הלגיטימית. הקשר פועל באופן כפול: מצד אחד, דרך חיזוק מנהיגים אופורטוניסטיים, שמעדיפים פוליטיקה ״פרגמטית״ של תן-וקח על פני מאבק קולקטיבי. מצד שני, בהעדר גיבוי, ואף בהתנכלות ודה-לגיטימציה, של אותם מנהיגות ומנהיגים שמתאמצים לשרת את האינטרס הציבורי. בסופו של דבר, יש מידה רבה של זהות בין מנהיגים ששמים בראש מעניהם את טובת הציבור והקהילה – שמבקשים לפעול למען הכלל, ולא נכנעים לאינטרסים צרים – לבין מי שנאבקים על זכויות ושחרור לאומי. כפי שמלמדים אותנו מאבקים ברחבי העולם, ובעיקר הניסיון האיטלקי, המאבק נגד פשיעה מאורגנת הוא במהותו מאבק שמאלי. מאבק למען עצם קיומו של אינטרס משותף, ובתביעה לשוויון עמוק – פוליטי, חברתי וכלכלי.

הטקסט הזה הוא לא שיר הלל לאחמד נסאר. כמו כולנו, אחמד הוא בסך הכל בן אדם שפועל ושוגה, מצליח ונכשל, וראוי כמו כל מנהיג לביקורת – במיוחד על ידי הציבור שבחר בו למשרה ציבורית. אבל כמו אחמד, יש מנהיגים ומנהיגות רבים אחרים בציבור הערבי. מדובר באנשים שלוקחים על עצמם סיכונים בלתי אפשריים, הן מול ארגוני הפשיעה והן מול הממסד הישראלי. מנהיגים ומנהיגות אלה מבינים היטב את הקשר בין המשך הכיבוש והעליונות היהודית להשחתה המתמשכת של השירות הציבורי, בין האלימות הצומחת מניהול האוכלוסייה בכלים של הפרד ומשול, דרך מקלות וגזרים, לבין שלטונו הנמשך של הימין. בסופו של דבר, הבנת הקשרים האלה ופעולה משותפת נגדם – תוך סולידריות ואפס פשרות עם מושחתים וגזענים – היא התנאי ההכרחי לבניית חברה מתוקנת וצודקת יותר לכולנו, יהודים וערבים.