פרק ראשון
מבעלי ברית לחברים
[הערת המתרגם: לאורך רוב הטקסט, המונח אשר תורגם לעברית בתור "חבר" הוא הפנייה המפלגתית Comrade, ולא התואר הכללי יותר Friend. למרות כפל המשמעות בשפה העברית, בחרנו לתרגם את המונח ולא להשאיר אותו בתעתיק עברי של המילה קומראד, בשל המקומות בהם נעשה שימוש בהטיות השונות של המילה (Comradeship, למשל)]
1
אחדות מהבדיחות בדברים אותם נשא הנשיא ברק אובאמה בארוחת הערב השנתית של תא כתבי הבית הלבן ב-2016 כוונו לעברו של הסנאטור ברני סנדרס. סנדרס היה בעיצומו של קמפיים מפתיע בעוצמתו כנגד מי שיועדה להיות מועמדת המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, מזכירת המדינה לשעבר הילארי קלינטון. לאחר כמה התייחסויות לסלבריטאים ופוליטיקאים שונים, התייחס אובאמה לעניין סנדרס ואמר:
2
"אנשים רבים הופתעו מתופעת ברני, ובמיוחד מהמשיכה שיש לו בעיני הצעירים. אבל לא אני, אני מבין את זה. רק לאחרונה, בחורה צעירה ניגשה אלי ואמרה לי שנמאס לה מפוליטיקאים שניצבים בדרך בינה לבין הגשמת חלומותיה. כאילו באמת היינו נותנים למאליה ללכת לפסטיבל ברנינג מן השנה. (צחוק מהקהל). זה לא עמד לקרות (צחוק מהקהל). יכול להיות שברני היה נותן לה ללכת (צחוק מהקהל). לא אנחנו (צחוק מהקהל). עם זאת, אני פגוע, ברני, מהעובדה שאתה קצת מרחיק את עצמך ממני. (צחוק מהקהל). אני מתכוון, זה לא משהו שאתה עושה לחבר שלך (צחוק מהקהל ומחיאות כפיים)".
3
הבדיחה הצביעה על הפרצה הסוציאליסטית שפרץ הקמפיין של סנדרס בפוליטיקה האמריקאית. במבט ראשון, נראית הבדיחה כמו red baiting- תזכורת עדינה מצד אובאמה כי סנדרס הינו סוציאליסט מוצהר, וככזה בלתי מתקבל על הדעת עבור המעמד הפוליטי האמריקאי. אבל אולי לא. יתכן והייתה זו תזכורת לקהל שסנדרס כלל אינו חבר במפלגה הדמוקרטית, ועל כן כלל אינו חברו למפלגה של אובאמה. סנדרס רצה לזכות במועמדות לנשיאות מטעם הדמוקרטים, אולם לא באמת היה דמוקרט. יש גם דרך שלישית להבין את הבדיחה הזאת. אם נזכרים באיזו התמדה ניסה הימין האמריקאי לצבוע בצבעים אדומים את אובאמה, כשהאשימו אותו בכך שהוא קומוניסט או סוציאליסט. במשך שמונה שנים, הימין ביקר בחריפות את נשיאה השחור הראשון של ארצות הברית כאיש הממשל השמאלי קיצוני ביותר שאכלס אי פעם את הבית הלבן. כינוי הגנאי שהוטח בו מימין, "החבר אובאמה", ביקש לקשר את אובאמה ללנין וסטאלין, צ'ה ומאו. בהסתכלות שכזאת, הבדיחה עוסקת לא בסנדרס כחבר, אלא באובאמה כחבר. ייתכן שאובאמה התייחס לעצמו כאל חברו של סנדרס, כמי שחולק איתו חזון פוליטי משותף, החזון השוויוני והמשחרר המסומן באמצעות המונח חבר. אם שניהם אכן ניצבים באותו צד, כשאובאמה הוא חברו של סנדרס, אובאמה יכול היה לצפות לקצת סולידריות. הבדיחה עבדה מכיוון שכל מי שהיו באולם- החל בסלבריטאים, עבור במקורבים בוושינגטון, וכלה באיילי התקשורת- ידעו היטב שאובאמה אינו חבר. הוא לא מתקרב להיות שותף לפוליטיקה של סנדרס, גם אם בימין לא יכולים להבדיל ביניהם.
4
המונח חבר מצביע על יחסים פוליטיים, מערכת של ציפיות לפעולה לקראת מטרה משותפת. הוא מדגיש את המשותף של אלו הניצבים באותו צד- לא משנה ההבדלים ביניהם, החברים עומדים ביחד. כפי שרמזה הבדיחה של אובאמה, כאשר אתה חולק תפיסה פוליטית, לרוב אתה לא מנסה לבדל את עצמך מחבריך. החברות מחייבת פעולה, ובמחויבות זו, בסולידריות זו, היא מכוונת את הפעולה והופכת אותה למשותפת לאורו של חזון משותף לעתיד. עבור קומוניסטים, מדובר על חזון לעתיד שוויוני של חברה משוחררת מההגדרות של רכוש פרטי וקפיטליזם ומאורגנת מחדש באמצעות התאגדות חופשית, רווחים משותפים וקבלת החלטות משותפת של היצרנים.
5
אבל עוד לפני הקומוניסטים והסוציאליסטים נעשה שימוש במונח חבר. בשפות הרומאניות מופיע המונח חבר (Comrade) לראשונה במאה ה-16 כדי להגדיר אדם אשר חולק חדר עם אדם אחר. חואן הררו ברסאס (Juan A. Herrero Brasas) מצטט את ההגדרה של מילון היסטורי-לשוני ספרדי למונח: "חבר הוא מישהו שכה קרוב לאדם אחר עד שהוא אוכל וישן ביחד איתו באותו בית". בצרפתית מדובר היה במקור מדובר במונח בלשון נקבה (camarade), והוא התייחס לחדר או מגורים משותפים לחיילים. מבחינה אטימולוגית, המונח חבר נובע מהמילה הלטינית camara שפירושה חדר, תא או קמרון (Vault). הקונוטציה הטכנית של קמרון מצביעה על פונקציה גנרית, מבנה שמייצר חלל מסוים ומשאיר אותו פתוח. תא או חדר הם מבנים אשר לובשים צורה על ידי יצירת שטח פנים הנפרד מהחוץ ומעניק מחסה לאלו הנמצאים בתוכם. לחלוק יחד חדר או מרחב, יוצר תחושת קרבה, העצמת רגשות וציפייה לסולידריות המבדילה בין מי שניצבים בצד אחד מאלו הניצבים בצד השני. חברות היא יחס פוליטי של כיסוי נתמך.
6
התעניינותי בחבר כצורת פנייה, מושא ציפיות וסמל השתייכות במסורת הקומוניסטית והסוציאליסטית, אני מדגישה את החבר כדמות גנרית ליחסים פוליטיים בין מי שנמצאים בצדו האחד של מאבק פוליטי. חברים הם אלה אשר קושרים עצמם יחד באופן אינסטרומנטלי למטרה משותפת: אם ברצוננו לנצח- ועלינו לנצח- אנו חייבים לפעול ביחד. כמו שתיארה אנג'לה דייויס את החלטתה להצטרף למפלגה הקומוניסטית:
7
"חיפשתי עוגן, בסיס, היקשרות. הייתי זקוקה לחברים איתם אוכל לחלוק אידאולוגיה משותפת. עייפתי מקבוצות אד-הוק בנות חלוף שהתפרקו כשניצבו בפני הקל שבקשיים; עייפתי מגברים שמדדו את הפסגות המיניות שלהם דרך הקטנה אינטלקטואלית של נשים; זה לא שהייתי חסרת פחד, אבל ידעתי שעל מנת לנצח, עלינו להיאבק, ושהמאבק שיצליח יהיה זה שינוהל באופן קולקטיבי על ידי המוני עמנו והמוני הפועלים בכלל. ידעתי שהמאבק הזה חייב להיות מובל על ידי קבוצה, מפלגה עם יותר קביעות מבחינת החברות בה, המבנה שלה, המהות שלה והאידאולוגיה שלה."
8
חברים הם אלו שעליהם אתה יכול לסמוך. אתם חולקים מספיק אידאולוגיה משותפת, מספיק מחויבות לעקרונות ויעדים משותפים, על מנת לעשות יותר מפעולה חד פעמית. ביחד אתם יכולים לנהל את הקרב הארוך.
9
כחברים, פעולותינו הן וולונטריות, אך לא תמיד הן על פי בחירתנו. חברים צריכים להיות מסוגלים לסמוך אחד על השני גם אם אנחנו לא אוהבים אחד השני, ואפילו אם אנחנו לא מסכימים. אנחנו עושים את מה שצריך להעשות בגלל שאנחנו חייבים זאת לחברינו. בספרה "The Romance of American Communism", ויויאן גורניק מצטטת את דבריה של חברה לשעבר במפלגה הקומוניסטית של ארה"ב (CPUSA), ששנאה את השחיקה היומיומית שהייתה כרוכה במכירת עיתונים וגיוס תומכים, שהייתה מצופה מהקאדרים המפלגתיים, אך יחד עם זאת, לדבריה: "עשיתי את זה. עשיתי את זה בגלל שאם לא הייתי עושה את זה, לא הייתי מסוגלת להסתכל לחברים שלי בעיניים למחרת. וכולנו עשינו את זה מאותה הסיבה: היינו אחראיים זה לזה". במונחים מתחום הפסיכואנליטיקה, החבר מתפקד כאגו אידאלי: הנקודה שדרכה חברי מפלגה מעריכים את עצמם כמי שעושים עבודה חשובה ומשמעותית. להיות אחראי לזולת כרוך בלראות את מעשיך דרך עיניו. האם אתה מאכזב אותם או שאתה עושה עבודה שהם מכבדים ומעריצים?
10
בספרי Crowd and Party הצגתי את החבר הטוב כאגו האידאלי, כלומר, בתור הצורה בה חברי המפלגה מדמיינים את עצמם. הם עשויים לדמיין את עצמם כנואמים מרגשים, כמתפלמסים מבריקים, מארגנים מיומנים או מיליטנטים אמיצים. בניגוד לדיון שלי שם, בספרי הנוכחי אני משרטטת את האופן בו "החבר" משמש גם כאידאל אגו, הפרספקטיבה שחברי המפלגה, ולעתים קרובות תומכיה (פריפריה- fellow travelers) נוקטים כלפי עצמם. הפרספקטיבה הזו היא ההשפעה של השייכות לאותו הצד, שכן היא פועלת על אלו שהקדישו את עצמם למאבק משותף. החבר הוא דמות סימבולית וכמו כן דמות דמיונית , וממד סימבולי זה של אידאל האגו הוא הנושא בו אני מתמקדת כאן.
11
החשיבה שלי על "החבר" כדמות גנרית עבור אלה הניצבים לצדו נובעת מתוך עבודתי על הקומוניזם כאופק של הפוליטיקה השמאלית ועבודתי על המפלגה כמסגרת הפוליטית הנחוצה עבור פוליטיקה זאת. לראות את האופק הפוליטי שלנו כקומוניסטי פירושו להדגיש את האופי המשחרר והשוויוני של מאבקם של הפרולטרים כנגד הניצול הקפיטליסטי- משמע, כנגד הכרעת החיים בהתאם לכוחות השוק. על פי ערך. על פי חלוקת עבודה (על בסיס מין וגזע). על פי האימפריאליזם (בהתאם לתאוריה הלניניסטית במונחים של הדומיננטיות של קפיטליזם מונופולי והון פיננסי) ועל פי הניאו-קולוניאליזם (על פי התאוריה של נקרומה על השלב האחרון של האימפריאליזם). כיום אנו רואים את האופק הזה במאבקים כמו אלו אשר מובלים על ידי נשים שחורות כנגד אלימות משטרתית, עליונות לבנה ורציחתם ומאסרם של שחורים, היספאנים ואנשים ממעמד הפועלים. אנחנו רואים אותו במאבקי תשתיות סביב צינורות, צדק אקלימי וערים כמעט בלתי ראויות למגורים עם מים בלתי ניתנים לשתיה ואדמה מזוהמת. אנחנו רואים זאת במערך של מאבקי שעתוק חברתי כנגד חובות, עיקולים, והפרטה, ולמען דיור ציבורי, מעונות יום, מערכות חינוך, תחבורה, רפואה שירותים ציבוריים בסיסיים אחרים שיהיו חינמיים ואיכותיים. אנו רואים זאת במאבק המתמשך של להטב"קים כנגד הטרדה, אפליה ודיכוי.
12
כיום ברור כי האופק הקומוניסטי הוא האופק עבור מאבק פוליטי לא עבור האומה אלא עבור העולם. זהו אופק בינלאומי. זה ניכר באנטגוניזם שבין זכויות מהגרים ופליטים לבין לאומנות גוברת; בכורח של תגובה גלובאלית להתחממות כדור הארץ; ובתנועות אנטי אימפריאליסטיות, תנועות דה קולוניזציה ותנועות שלום. בדוגמאות אלו, הקומוניזם הוא כוח של שלילה, שלילת ההווה של קפיטליזם גלובלי.
13
קומוניזם הוא גם שמה של האלטרנטיבה החיובית לניצול הקבוע והמתרחב, למשברים, ולעושק אשר מביא איתו הקפיטליזם. שמה של מערכת של ייצור המבוסס על עמידה בצרכים החברתיים- מכל אחד לפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו, בפרפראזה על סיסמתו המפורסמת של מרקס- בצורה שנקבעת ומוצאת לפועל באופן משותף על ידי מבצעיה. הממד החיובי הזה של הקומוניזם נוגע ליחסים החברתיים, לאופן בו אנשים מתייחסים זה לזה, לבעלי חיים, לדברים ולעולם הסובב אותם. בניית קומוניזם כרוכה ביותר מאשר התנגדות ומהומות. היא דורשת ארגון שוויוני ומשחרר של החיים הקולקטיביים.
14
ביחס למפלגה, אינטלקטואלים בשמאל העכשווי נוטים להפריד בינה לבין השאיפות וההישגים שהיא אפשרה. פילוסופים קומוניסטים שחלוקים על שלל שאלות תיאורטיות, כגון אנטוניו נגרי ואלן באדיו, מתאחדים סביב השאלה הארגונית- לא למפלגה! המפלגה נדחתה כסמכותנית, מיושנת, וכלא מתאימה לחברה של רשתות. כל צורה אחרת של התאגדות פוליטית ניתנת לשינוי, לחידוש, למחשבה מחדש או לדמיון מחדש מלבד מפלגת הקומוניסטים.
15
הדחייה הזאת של המפלגה כצורה עבור פוליטיקה שמאלית היא טעות. היא מתעלמת מהשפעות ההתאגדות על העוסקים במאבק משותף. היא לא מצליחה ללמוד מהחוויות היומיומיות של דורות של פעילים, מארגנים ומהפכנים. היא מסתמכת על תפיסה מצומצמת ודמיונית של המפלגה כמכונה טוטליטרית. היא מזניחה את האומץ, ההתלהבות וההישגים של מיליוני חברי מפלגה במשך יותר ממאה שנים. דחיית המפלגה כצורת התארגנות הייתה הדוגמה השמאלית בשלושים השנים האחרונות, והיא לא הובילה אותנו לשום מקום.
16
למרבה המזל, תנועות מחאת הכיכרות בספרד ויוון, כמו גם הלקחים מהצלחותיה ומגבלותיה של תנועת "אוקיופיי", הביאו לתנועת נגד לדוגמטיות השמאלית הזאת. היא עוררה מחדש את העניין במפלגה כמסגרת פוליטית שיכולה להביא להרחבת שורות. מסגרת שהיא גמישה, מסתגלת ומתרחבת דיה כדי להחזיק מעמד גם מעבר לרגעים המשמחים והמשבשים של המונים ברחובות. התיאוריה של "החבר" תורמת להתחדשות זו על ידי הצגת הדרכים שבהן מחויבות משותפת למאבק משותף מייצרת עוצמות חדשות ויכולות חדשות. כנגד הצמצום של היחסים המפלגתיים ליחסים שבין מנהיגים למונהגים, החבר עוסק בהשפעת השייכות הפוליטית על מי שנמצאים באותו צד של מאבק פוליטי. כאשר אנו נלחמים יחד למען עולם חופשי מניצול, דיכוי וגזענות, עלינו להיות מסוגלים להאמין ולסמוך האחד על השני. חבר מגדיר את היחסים הללו.
17
יחסי "החבר" משחזרים את הנקודה ממנה ניתן לראות, מה שניתן לראות, ומהן האפשרויות שעשויות להופיע. זה מאפשר הערכה מחדש של העבודה והזמן, מה עושה הפרט ועבור מי הוא עושה זאת. האם עבודתו של האדם נעשית עבור האנשים או עבור המעסיקים? האם היא נעשית מרצון או שהיא נעשית בגלל ההכרח לעבוד? האם עובדים למען פרנסה פרטית או למען טובת הכלל? עלינו לזכור את התיאור הלירי של הקומוניזם על ידי מרקס, אשר בו הופכת העבודה ל"רצון החיים העיקרי". אנחנו זוכים להצצה לכך בחברות: הפרט רוצה לעסוק בעבודה הפוליטית. אתה לא רוצה לאכזב את החברים; אתה רואה את הערך שבעבודתך כפי שהוא משתקף מעיניהם, העיניים הקולקטיביות החדשות שלך. עבודה, אשר נקבעת לא על ידי שווקים אלא על ידי מחויבות משותפת, נותנת תחושת הגשמה. הפילוסוף הקומוניסטי הצרפתי המיליטנטי ברנרד אספ (Aspe) דן בבעיית הקפיטליזם העכשווי כבעיית האובדן של "הזמן המשותף"; כלומר, אובדן החוויה של זמן שנוצרת ונהנית על ידי התכנסויות משותפות. מחגים, לארוחות, להפסקות, כל זמן משותף שיש לנו מסונכרן ומוקף בצורות של ניכוס קפיטליסטי. האפליקציות והטרקרים של הקפיטליזם התקשורתי (Communicative capitalism) מעצימים את תהליך זה כך שזמן הצריכה הופך להיות מדיד באופן דומה לזה שבו הטיילוריזם מדד את זמן הייצור: כמה זמן בילה צופה מסוים בעמוד מסוים ברשת? האם אדם צפה במודעה כולה או שדילג עליה לאחר חמש שניות? לעומת זאת, הפעילות המשותפת שהיא הממשות של התנועה הקומוניסטית כוללת שינוי קולקטיבי ביכולות. בשוברה את הציווי הקפיטליסטי של ייצור וצריכה 24-7 למען המעסיקים והבעלים, תורת המאבק המשותף מרחיבה את האפשרויות לפעולה ומעצימה את תחושת נחיצותו. החבר הוא הדימוי באמצעותו השינוי הזה ביחס לעבודה ולזמן מתרחשים.
18
איך אנחנו מדמיינים עבודה פוליטית? בתנאים בהם נראה השינוי הפוליטי מחוץ להישג ידינו, אנו עשויים לדמיין עבודה פוליטית כשינוי עצמי. לכל הפחות אנחנו יכולים לשנות את עצמנו. בתיווכן האינטנסיבי של רשתות הקפיטליזם התקשורתי, אנחנו עשויים לראות את עיסוקינו במדיות החברתיות כסוג של אקטיביזם שבו טוויטר ופייסבוק משמשות כנקודות מאבק חשובות. אולי אנו רואים את הכתיבה כעבודה פוליטית חשובה, ומפרסמים מאמרי דעה, מכתבים למערכת ומניפסטים. כאשר אנו מדמיינים עבודה פוליטית, לעתים קרובות אנחנו מתייחסים לבחירות כמסגרת ההתייחסות שלנו, תוך התמקדות בהצבעה, תליית פרליגים, סטיקרים וסיכות קמפיין. או שאנו חושבים על אקטיביסטים כעל אלו שמארגנים טלפנות, עוברים מדלת לדלת ומארגנים עצרות. ניתן לדמיין עבודה פוליטית גם כלמידה, בין אם היא נעשית לבד או עם אחרים.אנחנו עשויים לדמיין עבודה פוליטית כייצור תרבותי, בניית קהילות, מרחבים ודרכי ראייה חדשות.לדמיון שלנו עשויה להיות נטייה מיליטנטית או אפילו מיליטריסטית: עבודה פוליטית ככזו המתבצעת דרך צעדות, פלישות, שביתות וחסימות; באמצעות אי ציות אזרחי, פעולה ישירה ופעילות חשאית. אפילו עם ההכרה במגוון הרחב של פעילויות פוליטיות, הדרכים שבהן אנשים משתמשים בהן כדי להגיב למצבים ויכולות ספציפיות, ואיך הם משתלבים כדי להעצים אחת את השנייה, אנחנו עדיין עשויים לדמיין את העבודה הפוליטית הרדיקלי כלהכניס אגרוף בפרצוף לנאצי.
19
לאורן של כל הפעולות והפעילויות השונות הללו, כיצד מדומיינים היחסים בין אלו הנאבקים באותו צד? איך הפעילים והמארגנים, המיליטנטים והמהפכנים מתייחסים האחד לשני.במהלך השבועות והחודשים בהם הייתה תנועת אוקיופיי בשיאה, היחסים עם הזולת התאפיינו לעתים קרובות בתחושת "ביחד" משמחת, בהתלהבות ליצירה משותפת של דפוסי פעולה ודרכי חיים חדשות. אבל התחושה לא החזיקה מעמד. הלחץ שבארגון אנשים ותפיסות פוליטיות מגוונות בתנאים של דיכוי משטרתי וצורך חומרי ממשי שחקו אפילו את הפעילים המסורים ביותר. מאז, ברשתות החברתיות וברחבי מעגלי השמאל הרחבים יותר, היחסים בין המעורבים פוליטית הפכו שוב למתוחים ומלאי ניגודים, לעתים קרובות על רקע קווים של גזע ומגדר. מפוזרים ולא מאורגנים, אנחנו לא בטוחים במי לבטוח ולמה לצפות. אנחנו נתקלים בציוויים סותרים לטיפול עצמי ולקריאה החוצה. החשדנות פוגעת בתמיכה. תשישות מחליפה את ההתלהבות.
20
תשומת הלב לחברות (comradeship), לדרכים שבהן ציפיות משותפות הופכות עבודה פוליטית לא רק לאפשרית אלא גם למספקת, עשויה לעזור להפנות את האנרגיות שלנו חזרה למאבק המשותף. כפי שדייויד רוס, חבר לשעבר במפלגה הקומוניסטית האמריקאית, הסביר לגורניק:
21
"ידעתי שלעולם לא אוכל לחוש את אותה תשוקה כלפי התנועות החדשות כפי שהרגשתי לגבי הישנות, הבנתי שהמפלגה הקומוניסטית העניקה לי תחושת חברות שלעולם לא תהיה לי שוב, ושללא אותה חברות לא אוכל להיות פוליטי".
22
עבור רוס, המפלגה הקומוניסטית הייתה מה שעשה את המרקסיזם. המפלגה נתנה למרקסיזם חיים, מטרה פוליטית. היכולת מעניקת החיים הזאת באה מתוך החברות. רוס ממשיך: "הרעיון של פוליטיקה פשוט כתודעה מפוזרת הקשורה רק ליושרה אישית הייתה- עודנה- נתעבת בעיני". התיאור שלו של הפוליטיקה בתור "תודעה מפוזרת הקשורה רק ליושרה אישית" מתאים למילייה השמאלי של ימינו. אולי, אם כן, הפתרון שלו- החברות- יתאים גם כן.
23
אנשים שונים סיפרו לי על תחושת פרץ החום אותה חשו כשהתקבלו לראשונה כחברים במפלגתם. הרגשתי את התחושה הזאת בעצמי. בספר הזכרונות שלו: Incognegro: A Memoir of Exile and Apartheid, התיאורטיקן פרנק וינדרסון, חבר לשעבר ב"חנית האומה" הזרוע הצבאית של הקונגרס הלאומי האפריקאי (ANC), תיאר את פגישתו הראשונה עם כריס האני, מנהיג המפלגה הקומוניסטית הדרום אפריקאית, וראש הסגל של "חנית האומה". וילדרסון כתב: "קרנתי כמו תלמיד בית ספר כשהוא קרא לי 'חבר'". וילדרסון גוער בעצמו על מה שהוא מתאר בתור "צורך ילדותי בהכרה". אולי בגלל שהוא עדיין חש הערצה כלפי האני, הוא חש שהוא נחשף בהנאתו מהעיוות השוויוני של החברות. וילדרסון עדיין לא הפנים את הרעיון שהוא והאני שווים פוליטית. חבר טומן בחובו הבטחה שוויונית, וכאשר הבטחה זו מתממשת, אנחנו מתעמתים החיבור המתמשך אך בלתי רצוי שלנו להיררכיה, יוקרה, אי כשירות. קבלת השוויון דורשת אומץ.
24
השמחה של וילדרסון כששמע את האני פונה אליו כחבר עומדת בניגוד חריף למקרה אחר עליו מספר וילדרסון בו חבר הייתה צורת הפנייה. ב-1994, זמן קצר לפני שוילדרסון נאלץ לעזוב את דרום אפריקה, הוא נתקל בנלסון מנדלה באירוע שערך מגזין Tribue. לאחר הדברים הפומביים אותם נשא מנדלה, וילדרסון שאל שאלה שבה הוא פנה למנדלה בתור חבר. "לא מר מנדלה. לא אדוני, כמו איל הפרסום החנפן ששאל את השאלה הראשונה. החבר מנדלה. זה הלביש אותו חזרה בלבוש המיליטנטי אותו ביקש להשיל מהיום שבו יצא מהכלא". זכרונו של וילדרסון מראה כיצד ההתעקשות על השוויוניות שבחברות יכולה להיות אגרסיבית, מטילת משמעת. זה חלק מכוחה. פניה לאחר בתור חבר מזכיר להם שיש דברים המצופים מהם.
25
שמחה ומשמעת הם שני הצדדים של אותו מטבע, שני היבטים של החברות כדרך של שייכות פוליטית. כצורת פנייה, דימוי של יחסים פוליטיים וכמושא ציפיות, החבר משבש את ההזדהויות ההיררכיות של מין, גזע ומעמד של החברה הקפיטליסטית. הוא מתעקש על הזהות המשווה של אלו הניצבים באותו צד של מאבק פוליטי, והופך את הזהות המשווה הזו ליצרנית של אופני עבודה ושייכות חדשים. מבחינה זו, "החבר" הוא מושא כמיהה אוטופית במובן שאותו ניסחה קת'י וויקס. וויקס מציגה את הצורה האוטופית כנשאית של שתי פונקציות: "הראשונה היא לשנות את הקשר שלנו להווה, בעוד שהשנייה היא לשנות את היחסים שלנו כלפי העתיד; הראשונה היא תוצר של ניכור, השנייה מייצגת תקווה". הפונקציה הראשונה מגייסת את השליליות שבחוסר הזדהות וחוסר השקעה. היחסים בהווה הופכים למנוכרי, פחות מחייבים את תחושת האפשרויות שלנו. השנייה מפנה את "תשומת הלב והאנרגיות שלנו לעבר עתיד פתוח…מספקת חזון או זיק של עולם טוב יותר". כוחו של החבר הוא באופן בו הוא שולל מערכות יחסים קודמות ומבטיח חדשות- ההבטחה עצמה מכניסה אותם, ומקבלת את פני החבר החדש אל תוך יחסים בלתי ניתנים לצמצום להגדרתם הרחבה יותר.
שורדים ומערכות
26
ספר זה מציע תאוריה של החבר כדימוי של היחסים הפוליטיים בין אלו הניצבים באותו צד. היא מנוגדת לשתי נטיות מנוגדות השולטות בתיאוריה ובפעילות בשמאל העכשווי, המדגישות שורדים ומערכות. הדגש על שורדים מופיע ברשתות החברתיות, בסביבה האקדמית ובכמה רשתות אקטיביסטים. הוא בא לידי ביטוי דרך התקשרות עזה לזהות ופנייה לבריתות, כפי שאציג להלן. הדגש על מערכות בולט במקומות אסתטיים וקונספטואליים כדאגה פוסט-הומניסטית עם גיאולוגיה, הכחדה, אלגוריתמים, "היפר-אובייקטים", ביו-מערכות ותשישות פלנטרית. כך שמצד אחד יש לנו את השורדים, אלה שלא נותר להם דבר להאחז בו מלבד זהותם, לעתים קרובות זהות שחושלה במאבקי הישרדות ונקשרו לכאב ולטראומה של מאבקים אלו. ומצד שני יש לנו את המערכות, תהליכים הפועלים בקנה מידה כה עצום, כה מורכב, עד שאנחנו בקושי יכולים לתפוס אותם, שלא לדבר על להשפיע עליהם. ספר זה מציג אלטרנטיבה לשניהם.
27
שתי נטיות אלו תואמות את הנטייה של הניאו ליברליזם הקפיטליסטי לפירוק המוסדות החברתיים ולהתעצמות הקפיטליזם באמצעות מדיות דיגיטליות ומדיות מידע מרושתות ומותאמות אישית, אותן אני מכנה "קפיטליזם תקשורתי". עוד ועוד אנשים חווים יותר ויותר חוסר ודאות, חוסר בטחון וחוסר יציבות כלכלית. עבודות טובות הופכות לכאלו שקשה יותר למצוא וקל יותר לאבד. פחות אנשים יכולים לבנות על תעסוקה לטווח ארוך, או לצפות להטבות כמו שירותי בריאות איכותיים והפרשות פנסיוניות ראויות יהיו חלק מהתנאים להם הם זכאים. האיגודים קטנים וחלשים יותר. השכר נשחק. הדיור אינו בר השגה ובלתי מספק. בתי ספר ואוניברסיטאות ניצבים בפני קיצוצים בתקציבים ובסגל, תוספות מנהלים וסטודנטים, עלייה אסטרונומית בשכר הלימוד, יותר חובות ופחות כבוד. כשהן חבוטות על ידי התחרות, החובות, וההתפרקות הכללית של שאריות התמיכה והתשתיות הציבוריות, משפחות מתמוטטות. האידיאולוגיה הניאו ליברלית מפרשת את הסיטואציה הזאת ככזו שבה לפרט יש יותר בחירה ויותר הזדמנויות לבטא את אחריותו האישית.
28
קרל שמיט אפיין את הליברליזם ככזה בו האתיקה והכלכלה מחליפים את הפוליטיקה. בהתאמה, עלינו לשים לב לנישול הפוליטי הייחודי לניאו ליברליזם. אנו רואים מצד אחד טיפוח עצמי, ניהול עצמי, הסתמכות עצמית וריכוז בעצמך אינדבידואליים- ובה בעת- מערכות, חוגים ותהליכי קביעה אימפרסונליים. יש לנו אנשים אחראיים, אנשים שקיבלו לידיהם אחריות, שמתייחסים אליהם כאל נשאים של החלטות ובחירות עצמאיות, ויש לנו אנשים שנתקלים במצבים שהם לגמרי קבועים ומחוץ לשליטתם. במקום אתיקה וכלכלה, הנישול הפוליטי של הניאו ליברליזם מתבטא בניגוד שבין השורדים והמערכות.הראשונים נאבקים להמשיך ולהתמיד במסגרת תנאים שלא ראוי לחיות בהם, במקום לתפוס ולשנות את התנאים הללו. האחרונים הם מערכות ו"היפראובייקטים" שקובעים עבורנו, לעתים קרובות אובייקטים אסתטיים או אובייקטים של אסתטיקה עתידית, דברים שניתן לצפות, לתרשם, לחזות ואולי אפילו להתאבל עליהם, אבל לא להשפיע עליהם.
29
שורדים חווים את הפגיעות שלהם. חלקם אפילו מוקירים אותה, ומפיקים את תחושת העצמי שלהם מתוך יכולתם לשרוד כנגד כל הסיכויים. הסוציולוגית ג'ניפר סילבה ראיינה מספר צעירים ממעמד הפועלים במסצ'וסטס ו-וירג'יניה. רבים מהם הדגישו את ההסתמכות העצמית שלהם. הם עשו זאת במידה מסוימת מכיוון שניסיונם לימד אותם שאחרים צפויים להמשיך לאכזב או לבגוד בהם. כדי לשרוד, הם יוכלו לסמוך רק על עצמם. חלקם תיארו מאבק במחלה, התמכרות, ואתגרים של התגברות על משפחה לא מתפקדת או מערכת יחסים פוגענית. עבורם, המאבק להשרדות הוא תכונת מפתח של זהות המדומיינת כמכובדת והירואית, שכן היא צריכה ליצור את עצמה בעצמה.
30
דיווחים מערכתיים הם לרוב נטולי שורדים. חיי אדם אינם חשובים. ההנחה שהם חשובים נתפסת ככשל אפיסטמולוגי או פשע אונטולוגי הזקוקים לתיקון. בקטריות וסלעים, תהליכים פלנטריים או אפילו גלקטיים, הם אלו שיש לקחת בחשבון, והם מוכנסים על מנת להפנות את המחשבה מחטא היוהרה האנתרופוצנטרי. כאשר אנשים מופיעים, הם הבעיה, עודף פלנטרי שיש לצמצם, מין הרסני ומשתולל, תקלת החיים.
31
הניגוד שבין שורדים ומערכות נותן לנו שמאל משולל מפוליטיקה. שתי הנטיות מותירות את המאבק המעמדי- המאבק המפלג על תנאים משותפים למען עתיד שוויוני ומשחרר- לבלתי מובן. במקום המאבק הפוליטי של הפרולטריון, יש לנו את העמידה המפוצלת על זכות הפרטיקולריות, של הישרדות ייחודית, ואובססיה על חדירתו הבלתי נמנעת של חוסר האפשרות להישרדות. הפוליטיקה נמחקת במבוי הסתום הזה בין הישרדות אישית בתנאים של חוסר הישרדות כללית, של הכחדה.
32
חזקה ככל שתהיה הנטייה לעבר שורדים ומערכות בשמאל העכשווי, המסגרת הנוכחית שלנו עדיין מספקת פתחים לפעילות פוליטית. הנה ארבעה מהם. ראשית, קפיטליזם תקשורתי מיוצג דרך כוחם של הרבים, כוח במספרים. העוצמה המדינית והקפיטליסטית מדגישות את ה"ביג דאטה" ואת הידע שנוצר על ידי מציאת מתאמים במערכות נתונים עצומות. גם המדיה החברתית מונעת מכוחם של המספרים: כמה חברים ועוקבים, כמה שיתופים וציוצים מחדש? ברחובות ובתנועות, אנחנו רואים דגש רב על מספרים- ההמונים שמתפרעים, מפגינים, פולשים, חוסמים. כמו שהוכיחו למעלה ממאה שנים של מאבקי מעמד פועלים, כוחם של ההמונים הוא בעמידה על הכוח שיש לרבים אל מול המעטים- אם ההמונים יוכלו להתארגן ולהתאגד מספיק בכדי להתמיד במאבק.
33
פתח שני קיים בכך שהזהות מאבדת את יכולתה להוות קרקע לפוליטיקה שמאלית. שום מסקנה פוליטית לא נובעת מקביעתה של זהות ספציפית. בשמאל, ייחוסי זהות זוכים מיידית לסיבוכים, לביקורת ואף לדחייה כאשר אקטיביסטים מוצאים מאפיינים משותפים במאבקים שונים. הלאומנות המתגברת ברחבי העולם מצביעה על כך שכיום יש סיכוי גבוה יותר שזהות היא קלף שבו ישתמשו מימין. פעם נוספת, בימין חוזרים על הטקטיקה הנושנה שלהם של גניבת נושאים ורעיונות שמאליים, כשכעת הוא מקדם פוליטיקת זהויות משלו: עליונות לבנה בארה"ב, ברקזיט בבריטניה, לאומנות הינדית והעברת חוק הלאום בישראל הן רק כמה דוגמאות.
34
הפתח השלישי קשורה לעלייה האסטרונומית בדרישות לתשומת ליבנו שסובבות סביב הקפיטליזם התקשורתי, שעבורם נוצרה שורה שלמה של קיצורי דרך תקשורתיים: האשטגים, ממים, אימוג'ים, גיפים, והרכבים לשוניים מותאמים למנועי חיפוש (רשימות, שאלות, אינדיקטורים ופתיונות שונים). קיצורים אלו מצביעים על הבולטות של סמלים גנריים- תמונות וסמלים שיוצרים זרימה תקשורתית ודואגים להפצתה השוטפת. אם היינו צריכים לקרוא, לא כל שכן לחשוב על כל מה שאנחנו משתפים ברשת, רשתות המדיה החברתית היו מאטות ונסתמות. בנסיבות אלו, הגנריות משמשת ככלי לריבוי של תכנים תכנים שאחרת היו בלתי ניתנים להעברה. סמלים משותפים מאפשרים קשרים חדשים בין מאבקים; שמות נפוצים עוזרים לאנשים להבין את הבעיות הלוקאליות שלהם כמשהו גדול יותר, משהו גלובאלי.
35
בפתח הרביעי, התנועות עצמן נתקלו במגבלות האופקיות, האינדבידואליות, והרטוריקה של בריתות המניחות מראש זהויות ואינטרסים קבועים. התגובה הייתה עניין מחודש בפוליטיקה של מפלגות ובשאלות על צורת המפלגה, דגש מחודש על ארגון המוני מעמד הפועלים. חתיכת וחציית המבוי הסתום של שורדים ומערכות היא תפנית חדשה לקראת הסדרים עבור הרוב, מיסוד ההמונים, ומאבקים של המנוצלים.
36
זהו ההקשר שבו אני מציגה את התיאוריה של החבר. החבר מציג מערכת יחסים פוליטית שמרחיקה אותנו מהעיסוק בשורדים ומערכות, מהנחות מוצא של פרטיקולריות ייחודית וחוסר האפשרות של פעולה פוליטית, ואל עבר האחדות של אלו הנאבקים באותו צד. הוא שואב את הדרישות ואת הציפיות מאלו העוסקים במאבק פוליטי שוויוני ומשחרר. החברות יוצרת משמעת, חדווה, אומץ והתלהבות, כפי שאציג להלן בפרק השלישי. אם השמאל מחויב לשינוי ראדיקלי כפי שאנו טוענים, עלינו להיות חברים.
מבעלי ברית לחברים
37
עבור חלק מהקוראים המודרניים, חבר כדרך פנייה עשוי להישמע צורם, לא במקום. בארצות הברית, אולי המונח זר מדי לתרבות הפוליטית האמריקאית. באירופה הוא עשוי להישמע סטאליניסטי מדי, מיושן ומגביל מדי. מונחים כמו "עמית" מרמזים על פחות מחויבות ומתאימים בקלות רבה יותר למסגרת הקפיטליסטית של האיחוד האירופי, ועשויים להיות נפוצים יותר ולהרגיש נוחים יותר. דעות אלו אינן לחלוטין חסרות תוקף.
38
אולם יחד עם זאת, ההססנות האמריקאית בעניין מתעלמת מההיסטוריה של הסוציאליזם והקומוניזם בארה"ב. וההססנות הרחבה יותר צריכה להיות קשורה לתבוסה של בריה"מ, הניאו ליברליזציה המואצת, ופולחן האינדבידואליזם באידאולוגיה הקפיטליסטית. בהקשר המתואר כפוסט פוליטי ופוסט דמוקרטי, האישי- מה שהפרט חווה, מרגיש ומסכן- הפך לזירה הפריבילגית של המעורבות הפוליטית. בהתחשב בהכפפת פרקטיקות ומוסדות ציבוריים ופוליטיים לדרישות השוק במסגרת הניאו ליברליזם, זה לא צריך להפתיע. אולם מה שהשמאל ציין כניצחון הוא סימפטום של תבוסתו:שחיקת הכוח הפוליטי של מעמד הפועלים והדעיכה הנלווית של מפלגותיו הפוליטיות. הטענה שהתואר חבר אינו נשמע מתאים היא אם כן סימפטומטית יותר מאשר תיאורית. זה מעיד על סיטואציה שאותה יש לשנות, בעיה שיש לפתור וארגון שיש לבנות.
39
כאשר זהות היא כל מה שנשאר, האחזות בה עשויה להיות תגובה הגיונית. לכל הפחות-וכנגד כל הסיכויים- זה מאפשר לשרוד. אבל כפי שגילתה סילבה בראיונותיה עם בוגרים ממעמד הפועלים, אנשים יכולים להקשר לזהותם כשורדים עד כדי כך שאין להם את היכולת לבקר ולאתגר את התנאים שתחתם הם נאלצים להיאבק. היות שתנאים אלה, בדרך כלל תנאים של קפיטליזם פטריארכלי וגזעני, נתפסים כמובנים מאליהם ונראים מובנים או בלתי ניתנים לשינוי, ההישרדות עצמה נתפסת בתור ההישג הפוליטי האמיתי. אך בכל זאת, ההתקשרות לזהות היא פתולוגית. זו התקשרות לפנטזיה של שלמות או של ודאות, לאשליה של המקום הטהור שיכול להבטיח את צדקתנו, שאנחנו בצד של הטובים. הפנטזיה מסתירה את האופן שבו הזהויות עצמן מפוצלות, מנוגדות, וזירה למאבק מעמדי. העובדה שמישהו מזדהה כאישה, כשחור, כטרנסג'נדר, או כשורד לא אומר לנו דבר על הפוליטיקה שלו.
40
העובדה שזהויות הן זירות מאבק ולא בסיס של מאבק הופכת לברורה כשאנחנו בוחנים את רעיון הברית. למרות ההקשר שלו עם מדינות ריבוניות המעורבות בבריתות בזמן מלחמה, המונח בעל ברית הפך לרב השפעה בקרב חוגי פעילי שמאל בארה"ב. מזה חמש שנים לפחות, מתנהל דיון אינטנסיבי ברשתות החברתיות ובקמפוסים וכן בקרב מארגנים קהילתיים בנוגע למה משמעות הדבר להיות בעל ברית ומי יכול להיות בעל ברית. על פי רוב, בני הברית הם אנשים פריבילגים שרוצים לעשות משהו נגד דיכוי. הם אולי לא תופסים את עצמם כשורדים או כקורבנות, אבל הם רוצים לעזור. אז בני ברית יכולים להיות סטרייטים שתומכים בלהטב"קים, לבנים שתומכים בשחורים או לטינים, גברים שתומכים בנשים וכיו"ב. טרם ראיתי את המונח מתייחס לעשירים המעורבים במאבקים של מעמד הפועלים. בעלי ברית לא רוצים לדמיין את עצמם כהומופובים, גזענים או סקסיסטים. הם רואים את עצמם בתור החבר'ה הטובים, חלק מהפתרון.
41
כפי שמודגש לעתים קרובות בויכוחים סביב בריתות, העובדה שמישהו טוען שהוא בעל ברית לא הופכת אותו לבעל ברית. ברית היא תהליך שדורש זמן ומאמץ. אנשים צריכים לעבוד בזה. זאת לא זהות. רבות מהעבודות הכתובות או המצולמות על רעיון הבריתות הן אפוא דידקטיות ומדריכות. הן לובשות צורה של מדריך למשתמש או רשימת נקודות- איך להיות בעל ברית, עשה ואל תעשה בבריתות, וכיו"ב. כמו ספרי עזרה עצמית או מדריכים לאכילה בריאה, ההנחיות כיצד להיות בעל ברית טוב הן סוג של מדריכי לייפסטייל, טכניקות לניווט בסביבה הניאו ליברלית של פריבילגיות ודיכוי. אנשים יכולים ללמוד מה לא לומר ולא לעשות. הם יכולים לחוש מעורבים, לשנות את רגשותיהם- אם לא את העולם- בלי לקחת את השלטון, בלי שום מאבק פוליטי מאורגן בכלל. ה"פוליטיקה" של מדריכי הבריתות הללו מורכבת מאינטקאקציות בין אישיות, רגשות אינדבידואליים והשפעות מתווכות.
42
הפרסומים לגבי איך להיות בעל ברית טוב שנמצאים ברשת (כפוסטים בבלוג, סרטונים, מאמרי מערכת ודפי מידע לקורסים או קמפוסים) מתייחסים לצופה או לקורא כאדם בעל זהות פריבילגית שרוצה לפעול בסולידריות עם המודרים והמדוכאים. כפי שאפרט להלן, בעל ברית פוטנציאלי זה ממוקם כמי שרוצה לדעת מה הוא יכול לעשות ברגע זה, בעצמו, ובחיי היומיום שלו כדי להלחם בגזענות, סקסיזם, הומופוביה ושאר צורות הדיכוי. שדה הפעולה המדומיין של בעל הברית הוא לעתים קרובות הרשתות החברתיות (בכך שהוא יודע איך להגיב בצורה הולמת להערות גזעניות או הומופוביות בטוויטר, לדוגמא); תרומות נדיבות (על ידי תרומה או יצירת קמפיינים לגיוס כספים של GoFundMe); אינטראקציה מקצועית (על ידי העסקת אוכלוסיות מודרות וקידום מדוכאים); שיחה בבית הספר או באוניברסיטה בה הוא לומד (על ידי זה שהוא יודע מה לא לומר); ולפעמים ברמת ההפגנה (בכך שאינו משתלט על אירוע של מישהו אחר). לעתים קרובות יותר, נטיותיו האישיות, גישותיו והתנהגותו של בעל הברית מהווים את שדה הפעולה המשוער. אותם מדריכים מדריכים את בעלי הברית בנוגע לאיך להרגיש, לחשוב ולהתנהג אם הם רוצים לחשוב על עצמם בתור מי שנמצאים בצדם של המדוכאים. המודעות שלהם היא מה שצריך לשנות.
43
לדוגמא, האתר "המדריך לבריתות", שנוצר ב-2016 על ידי אמלי למונט, המזדהה כאישה סיסג'נדרית שחורה, שחוותה את בגידתו של בעל ברית לבן שלא תמך בה בעימות עם גזען, מסביר:
44
"להיות בעל ברית זה: התייחס למאבק כאילו הוא שלך. תתייצב, גם כשזה מפחיד. השתמש ביתרונות של הפריבילגיות שלך עבור אלו שאין להם אותן. הכר בכך שלמרות שגם אתה חש כאב, השיחה אינה עליך".
45
הברית המופיעה כאן היא עניין של העצמי, הכרתו של העצמי, הפרט הבודד, והפרט הבודד הזה שלוקח על עצמו מאבק ששייך להלכה לאחר. זה כאילו שהמאבק הינו רכוש- חפץ שאנשים לוקחים על עצמם, לעצמם ולתוכם- כל זאת תוך שמפצירים בהם לראות את הרכישות הללו בתור משהו שלהם, בתור בעלי ברית, אין בו כל זכות. יחד עם זאת, מהו בדיוק המאבק, מהו הקו הפוליטי, נשאר אטום, לא מוצהר, ועניין של הרגשה, גישה או רמת הנוחות של הפרט.
46
הנה דוגמא נוספת מפוסט BuzzFeed שכותרתו "איך להיות בעל ברית טוב יותר: מכתב פתוח לאנשים לבנים". הטקסט לקוח ממכתב שנשלח על ידי מפיק של "Another Round" סדרת כתבות וידאו של BuzzFeed , בתגובה לשאלה מאדם לבן על היותו בעל ברית:
47
"האם אי פעם הייתה לך שיחה עם גבר פמיניסט שנעצרה בפתאומיות בגלל שהוא התחיל להתלונן על איך שהפמיניסטיות משתמשות בשפה שמדירה גברים, אפילו גברים פמיניסטים? ("לא כל הגברים…") לי כן! להיות בעל ברית טוב פירושו לעתים קרובות להישאר מחוץ לשיחה, כי השיחה אינה קשורה אליך. זה טוב להקשיב. אם אתה מרגיש לא בנוח ומודר בגלל שאתה לבן, תיקח אחריות על ההרגשה הזאת"
48
פעם נוספת, ברית היא נטיה. עימות לא עם הכוחות הקפיטליסטיים או המדיניים, אלא עם תחושת חוסר הנוחות של הפרט. להיות בעל ברית זה לעבוד כדי לטפח בעצמך הרגלים של הקשבה, להוציא את עצמך ממרכז התמונה, לזוז הצידה ולהיות מודע לחייהם וחוויותיהם של אחרים.
49
חיבורה של קרולינה סזקסור "יסודותיה של ברית אפקטיבית" שהועבר במקור כהרצאה ב- Tech Inclusion במלבורן, מגדיר ברית במונחים של עוצמת רגשותיו של בעל הברית והאם בעל הברית מוכן לקחת על עצמו את העבודה העצמית הדרושה:
50
"זו אחריותנו להכיר, לזהות ולפעול על פי הפריבילגיות שלנו. אחת הדרכים לעשות זאת היא להתחייב לפעילות מתמשכת של התבוננות פנימית, רפלקציה ולמידה. אתה תמצא את עצמך מאותגר, לא בנוח ואפילו מתגונן, אבל ככל שהרגשות הללו עזים יותר כך גדל הסיכוי שאתה בכיוון הנכון".
51
לפעול על פי הפריבילגיות מופיע כאן כמעשה פנימי, מעשה של הפרט על הפרט. הפוליטיקה של הפרט עשויה להתקיים כולה בראשו. הברית היא דמיונית, לא סמלית. אגו אידאלי או גרסה אידאלית של מי שאנחנו רוצים להיות ולא אידאל אגו או פרספקטיבה שדרכה אנחנו מעריכים את עצמנו. מבחינה זו, ברית משקפת את התכווצותו או דעיכתו של הפוליטי. המרחב לפוליטיקה הצטמצם, אך בעל הברית מרגיש צורך לפעול באופן נואש, אינטנסיבי ומיידי. הם פועלים בתוך ובמה שזמין- במדיה החברתית ובתוך עצמם.
52
תהליך ההפיכה למודע חוזר על ציווי מפתח של הקפיטליזם התקשורתי: למד את עצמך. חפש את זה גוגל. אל תשאל או תכביד על המדוכאים. המגזין המקוון Everyday Feminism הציג רשימה של עשרה דברים שבני ברית צריכים לדעת. מספר חמש ברשימה הוא: "בני ברית מחנכים את עצמם בלי הרף". המגזין מסביר:
53
"אחד מסוגי החינוך החשובים ביותר הוא הקשבה…אבל יש משאבים אינסופיים (ספרים, בלוגים, כלי תקשורת, דוברים, סרטוני יוטיוב וכו') שיעזרו לך ללמוד. עם זאת, מה שאתה לא צריך לעשות הוא לצפות מאלה שאיתם אתה רוצה לכרות ברית שילמדו אותך. זו לא אחריותם. כמובן, תקשיבו להם כשהם מחליטים להעניק קצת ידע או פרספקטיבה, אבל אל תלכו אליהם ותצפו מהם להסביר לכם את הדיכוי שלהם".
54
תהליך החינוך העצמי הוא מבודד, אינדבידואלי. הלמידה מעוצבת כצריכת מידע, ולא כדיון, הגעה להבנה משותפת או לימוד טקסטים ומסמכים של מסורת פוליטית. החינוך העצמי מנותק מפרקטיקה ביקורתית קולקטיבית, מנותק מעמדות או מטרות פוליטיות. קריטריונים לפיהם ניתן להעריך ספרים, בלוגים, דוברים וסרטונים אינם קיימים. מוטל על כל בעל ברית בנפרד להבין זאת בעצמו. למעשה, יש כאן ענישה ללא משמעת. בעל הברית הפוטנציאלי יכול לזכות בביוש ונזיפות גם כשהנוזף משוחרר מכל אחריות לספק הכשרה והדרכה קונקרטיות (בואו נהיה ברורים, להגיד למישהו "תגגל את זה" זו מחווה ריקה). כשנזכרים בכך ש"בעל ברית" אינו דרך פנייה- הוא אינו מחליף את "מר", "גברת", ד"ר", או "פרופסור"; המונח בן ברית נראה יותר ככזה שמציין גבול, שרומז שלעולם לא תהיה אחד מאיתנו, מאשר כדי לאפשר סולידריות. היחס בין בעלי הברית לבין אלו שהם בני ברית עבורם, או להם, הוא בין אלו שיש להם תחומי עניין, נסיון ופרקטיקות נפרדות.
55
סעיף מספר שמונה ברשימת הדברים שבעלי ברית צריכים לדעת הוא: "בעלי ברית מתמקדים באלו שחולקים איתם זהות". "מעבר להקשבה, ניתן לטעון כי הדבר החשוב ביותר שניתן לעשות על מנת לפעול בסולידריות הוא לפנות למי שחולקים איתי את אותה זהות". זהויות נראות ברורות ומקובעות, חד משמעיות ולא משתנות. האינדבידואלים הם כמו מדינות ריבוניות, המגינות על הטריטוריה שלהן, ומשתפות פעולה רק תחת התנאים האינטרסנטיים והזהירים ביותר. אלו שחולקים זהות נתפסים ככאלו שחולקים את אותה פוליטיקה, כאילו שהזהות ברורה ואין צורך לבנות את הפוליטיקה. אלו שמוכנים לקדם פוליטיקה אחרת מזו המעוגנת במה שניתן לייחס בקלות לזהותם, זוכים ליחס של חשדנות, חוסר אמון עקב הפריבילגיות המשוערות שלהם, וזוכים לביקורת מראש בשל שלל העוולות המשמרות את הפריבילגיה הזאת. עצם המונח "ברית" מחזק את חוסר האמון שהמדריכים לשיפור עצמי מתיימרים לטפל בו: הגיוני שלא לתת אמון באנשים הרואים בפוליטיקה ככלי לסיפוק מיידי, פתרון מהיר ואינדיבידואלי להיסטוריה ארוכה של דיכוי מבני. מכיוון שבעלי ברית מתחברים זה עם זה בתנאים אינטרסנטיים, הם יכולים בקלות לפרוש, לנשור או לאכזב אותנו. איננו יכולים לבטוח במחויבותם מפני שהיא תלויה ברגשות ובנוחות שלהם. הסעיף השמיני במאמר ("בעלי ברית מתמקדים באלו שחולקים איתם זהות") אומר לנו למה לברית יש אחיזה כה חזקה בחוגים מתקדמים: חוסר האמון בזהויות אחרות הופך לפונקציונלי ומספק בשמה של פוליטיקה שמשמרת וממשטרת זהויות, הדבר המיוחד והפגיע שלנו, ותומכת בגבולותיה החלשים והמנוקבים. "ברית" מרחיקה את תשומת הלב מהאתגר המפחיד של בחירת צד, מקבלת המשמעת הנלווית לעבודה קולקטיבית, ומהתארגנות לביטול הקפיטליזם הגזעני והפטריארכלי ומהמדינה שנועדה להבטיח אותו.
56
אז במקום לגשר על זהויות פוליטיות או לגבש פוליטיקה שנעה מעבר לזהות, בריתות הן סימפטום של נישול הפוליטיקה לתוך טכניקות עזרה עצמית אינדבידואליסטיות ולמוסריות המדיות החברתיות של הקפיטליזם התקשורתי. החזון הבסיסי הוא של פרטים מרוכזים בעצמם, פוליטיקה כרכוש, דרישה לשינוי שמופחתת לדרישה לשינוי גישה, ומרחב מאוזרח וקבוע של פריבילגיות ודיכוי. מעוגן בתפיסתה של הזהות כווקטור העיקרי של הפוליטיקה, הדגש על בעלי ברית מרחיק את תשומת הלב משאלות אסטרטגיות, טקטיות וארגוניות ומפנה אותה אל מבחני לקמוס קודמים של גישות, מונע מלכתחילה את הקולקטיביות הנחוצה למען פוליטיקת שמאל מהפכנית. כמובן, השמאל זקוק לבעלי ברית. לפעמים יש צורך ביצירת בריתות זמניות על מנת להתקדם. מאבק עם הקומוניזם כאופק שלו יכלול מערך של בריתות טקטיות בין מעמדות, מגזרים ונטיות שונות. אבל בעלי ברית זמניים הממוקדים באינטרסים שלהם אינם אותו הדבר כמו חברים- למרות שהם עשויים להפוך לחברים. הביקורת שלי על בעלי ברית היא כסימפטום וכגבול של פוליטיקת הזהויות העכשווית, אינה צריכה להחשב אפוא כדחייה של פרקטיקות של בריתות במהלך מאבק פוליטי. זה יהיה מגוחך. אני דוחה את הברית כצורה וכמודל למאבקים נגד דיכוי, עושק, נישול וניצול.
57
קפיטליזם תקשורתי מצווה על ייחודיות. אנו מצווים להיות עצמנו, לבטא את עצמנו, לעשות זאת בעצמנו. קונפורמיזם, העתקה ולתת לאחרים לדבר בשמנו נתפסים ככלל כדבר רע, המצביע על חולשה, בורות או חוסר חופש. חוסר האפשרות של פוליטיקה אינדבידואלית, העובדה שהשינוי הפוליטי הוא תמיד ובלבד קולקטיבי, מדוכאת, נדחקת לתוך האמונה הגולמית בכך שאנו נשלטים על ידי מערכות וכוחות שניצבים לחלוטין מחוץ לטווח ההשפעה שלנו עליהם. האקלים משתנה. לא אנחנו.
58
אם נכיר בכך שההיצמדות לזהות האינדבידואלית היא הצורה של חוסר היכולת הפוליטית שלנו, נוכל לזכות ביכולות פעולה חדשות, היכולות הקולקטיביות של אלו הנמצאים באותו צד של מאבק. אנחנו יכולים להיות יותר מבעלי ברית שדואגים להגן על הזהות האישית שלנו ולהרצות לאחרים מה עליהם לעשות כדי לסייע לנו בהגנה זו. אנחנו יכולים להפוך לחברים שנאבקים יחד כדי לשנות את העולם. לכן אני מסכימה עם התזכורת החשובה של מארק פישר: "עלינו ללמוד, או ללמוד מחדש, איך לבנות חברות וסולידריות במקום לעשות את עבודתו של ההון עבורו על ידי גינוי והתעללות זה בזה".
59
בעוד שהברית היא היררכית, ספציפית וצייתנית, החבר הוא שוויוני, גנרי ואוטופי. הממדים השוויוניים והגנריים של החבר הם אלו שהופכים אותו לאוטופי, מה שמאפשר ליחסים בין חברים לחתוך מבעד לקיבעון של היומיום (שזו דרך נוספת לומר יחסים חברתיים קפיטליסטיים). בפרק הבא אתייחס לנקודות התנגדות פוטנציאליות לרעיון זה של החבר הגנרי. דוגמאותי שם ולאורך הספר שואבות במידה רבה, אך לא בלעדית, מהמפלגה הקומוניסטית של ארה"ב. בהתחשב בכך שהיו מפלגות וארגונים קומוניסטיים כמעט בכל מדינה בעולם, הדוגמאות יכלו להגיע כמעט מכל מקום. רוב המפלגות נתקלו בבעיות דומות בשלב זה או אחר. אני משתמשת בדוגמאות מארצות הברית מכיוון שהן מדגימות כיצד אפילו התרבות הפוליטית האינדבידואליסטית, קפיטליסטית, גזענית של המלחמה הקרה יצרה אופן של שייכות פוליטית שיכולה לשמש כאלטרנטיבה לברית. מטרתי היא להציף היסטוריה אפשרית אחרת, כזו הנעשית על ידי חברים בנסיבות של מחלוקות פנימיות ולכאורה רחוקות ממהפכניות, נסיבות לא רחוקות משלנו.