מאת רויטל מדר

    הישראלים נחלקים לשניים: אלא ששבים מחו"ל עם תלונות ביחס למנהגי המקום שממנו שבו, ואלה שנופלים לדיכאון בעקבות שהות של עשרה ימים במדינה נורמטיבית. אני משתייכת לחצי השני. הפטריוטים טוענים שהמקור לתחושה הזו בשנאה העצמית שלי (ושל כל השמאלנים), אבל הם לא יכולים לקחת ממני את העובדות הפשוטות.

    פריס היא אחת הערים היקרות בעולם. זו עובדה חותכת עד שזה מגיע לתרבות שלה. קונצרט של הפילהרמונית של וינה יכול להתחרות במחירי הכרטיסים של היכל התרבות, אך הוא יכול להימכר גם במחיר כוס קפה. כן, בפריס דואגים שכולם יוכלו לשמוע מוסיקה, גם קלאסית. נכון שלא כולם יישבו בשורה הראשונה, אך מי שחשקה נפשו בשעה של נגינה, יוכל לקבל אותה במחיר שווה לכל נפש, גם אם הוא לא עובד בחברת חשמל.

    פריס גם ידועה בפסטיבלים הרבים שלה. מדינת ישראל לא מהווה מתחרה הולמת, אך גם לנו יש פסטיבלים. ההבדל הוא במחשבה שעומדת מאחורי אותם פסטיבלים, ובקהל הפוטנציאלי שלהם. בפסטיבל הקולנוע בירושלים, שנערך לאחרונה, לא מאמינים, כנראה, שמדובר בתרבות לעם. במדינה שבה מחיר כרטיס לקולנוע הוא שערורייתי, ולצד העובדה שמי שמגיע לפסטיבל מגיע ליותר מסרט אחד, בחרו המפיקים של האירוע לעגל את מחיר הכרטיס ל-40 שקלים. תכננתם יומיים רצופים של צפייה? קוו שאתם לקוחות של ישראכרט או אורנג'. ככלות הכל, לא הסטודנטים ולא מנויי הסינמטק (שזכו בהנחה של 4 שקלים לכרטיס!), או רחמנא לצלן סתם מעמד ביניים או נמוך, אמורים להגיע לפסטיבל, אם לא חסכו מבעוד מועד.

    שוב בפריס. בחג הקולנוע האחרון שלה, רכישת כרטיס אחד הוזילה את שלושת הכרטיסים הבאים לשלושה אירו. כנראה שהם מעזים להכניס לאולמות הקולנוע שלהם גם אנשים שמרוויחים משכורת מינימום.

    נמשיך בפועלה של עיר האורות מכיוון אחר. בשנת 1995 הוקם ה- cite de la musique, ברובע ה-19 של פריז. שתי מטרות עמדו מאחורי ההקמה של קבוצת מוסדות, המוקדשים למוסיקה: שיפור הרובע הקשה והוספת אולמות שיתמקדו במוסיקה עכשווית. מעבר לעובדה שבשונה מאצלנו, שם לא חשבו שבניית מדרחוב תשפר את פני השכונה, יש פה ניסיון אמיתי להביא אנשים מבחוץ לתוך רובע שידוע באחוזי הפשיעה הגבוהים שלו. אך כאן לא מסתיים העניין. מאחר שחזרה מרובע מרוחק למרכז העיר אחרי שעות המטרו היא לא עניין של מה בכך, בכל ערב שבו מתקיים קונצרט ישנו אוטובוס שמחזיר את הקהל לנקודות מרכזיות בעיר, בחינם.

    הרעיון שעומד מאחורי כל האנקדוטות הללו, הוא שבפריס מישהו מבין את החשיבות של התרבות בחיי היומיום, ולא מסתפק, כמו אצלנו, בעשרות מנויים שמתחדשים באופן אוטומאטי, ובמראית העין שכל הישראלים צורכים תרבות. בתוצאה הסופית, מעבר לכך שלי ולך יש אפשרות להכניס תוכן אמיתי לערבים שלנו, המוסדות השונים עומדים לביקורת אמיתית. עם  קהל מגוון שמתעניין במה שהוא שומע, יש סיכוי שלא הכל יעבור בשתיקה.

    בארץ מעדיפים לפנק את מי שכבר יש לו. כשחבר שלי ואני מגיעים למוזיאון תל אביב, אני, כסטודנטית, מקבלת הנחה זעומה, והוא, כבעל כרטיס ישראכרט זהב, נכנס בחינם. וזאת כשהדירקטורים שלהם עמלים יום ולילה על הניסיון להביא קהל צעיר לשערי המוזיאון. כשהצענו לאחד מהחברים בוועדה לבטל את המבצע התמידי של בעלי כרטיס הזהב תמורת כניסה חינם לסטודנטים, הוא התייחס אלינו בביטול. במקום זאת הוא סיפר לנו על לילה חינם במוזיאון, שבו יחלקו קוקטיילים צבעוניים. הנגישות התרבותית עומדת, כאמור, בסוף סדר העדיפויות שלהם.